מקור הדין
יֵין-נֶסֶךְ הוא יין שנוּסַך לעבודה זרה, ועל כן אסור מדאורייתא בשתייה ובהנאה. השותה או הנהנה מיין-נסך נענש במלקות. תחולתו ההיסטורית של איסור יין-נסך, לפי התלמוד במסכת סנהדרין, היא רק לאחר סיפור עניין בני-ישראל עם בנות מואב. אולם הרמב"ן סבור כי התלמוד מדבר אודות איסור סתם יינם ולא אודות יין-נסך, והאיסור על יין-נסך הוא ממתן תורה בהר סיני. כהמשך לאיסור זה, תיקנו חכמים את: איסור סתם יֵינָם או בפשטות יֵינָם; כלומר, כל יין של גוי – או אף אם רק נגע בו גוי באופן שאפשר לו לנסך את היין – נאסר כהרחקה מגויים ("על יינן משום בנותיהן"), ועל כן הוא אסור בשתייה ובהנאה מדרבנן.
מה הדין ביין שנגע גוי?
סתם יינם של הנוצרים, שהם עובדי עבודה זרה, אסור בהנאה, וגם מגעם ביין שלנו אוסר בהנאה. ואסור למוכרו לגוי או ליתנו במתנה לגוי, אלא ישפכנו לתוך האסלה של בית הכסא. אבל היין של הערבים (ישמעאלים) שאינם עובדי עבודה זרה, ומאמינים בייחוד השם, אינו אסור בהנאה, אלא רק בשתיה, גזרה משום בנותיהם, שהוא איסור חתנות, ואף מגעם ביין שלנו אוסר בשתיה. וכן המנהג.
מה הדין ?
ספק סתם יינם, או ספק מגעם ביין שלנו, של ישמעאלים (ערבים) מותר אפילו בשתיה, אבל בספק מגע הנוצרים ביין שלנו יש להחמיר, ואע"פ שהוא ספק דרבנן, מפני חומר האיסור של יין נסך החמירו בו חכמים.
לגבות חובו מסתם יינם
אף על פי שהלכה רווחת אצלינו שסתם יינם של עכו"ם גם בזמן הזה אסור בהנאה, ואפילו מגעם של הנוצרים ביין שלנו אוסר בהנאה, שכן דעת מרן שקבלנו הוראותיו, מכל מקום אם העכו"ם חייב לו ממון, מותר לו לגבות חובו מסתם יינם, כשאי אפשר לגבותו ממקום אחר, שהוא כמציל מידם, שאפשר שגם מרן מודה בזה, הילכך יש להקל.
קוניאק מסתם יינם
בראנדי שנעשה מן היין של סתם יינם, אסור לשתותו, והנוהגים היתר בדבר, אין להם על מה שיסמוכו, ויש למחות בידם ולבטל מנהגם.
יין שערבו בו טעמים מדברים מותרים
יין שמערבים בו דבש או פלפלין, אם נשתנה טעמו מחמתם, אינו נאסר במגע גוי. ואין צריך שיהיה הדבש שליש מן היין, אלא הכל תלוי בשינוי טעמו של היין. והוא הדין אם נתנו צוקר ביין ונשתנה טעמו, אינו נאסר במגע גוי, ואפילו אם הוא נוצרי שעובד ע"ז.
יין מבושל לעניין יין נסך
יין של ישראל שנתבשל, דהיינו שהרתיחו אותו על האש, אפילו רתיחה אחת בלבד, שוב אינו נאסר במגע גוי. ולכן היין המפוסטר אינו נאסר במגע גוי, או חילוני. והוא שיהיה מפוסטר עד שמונים מעלות, שאז בודאי רתח, ונתמעט ממדתו על ידי הרתיחה. ואמנם יש שכתבו להחמיר בזה, כיון שכיום היין המבושל הוא מצוי מאד, והרי הוא בכלל גזירת יין נסך, ורק בזמן חכמי התלמוד שלא היה מצוי יין מבושל לא גזרו בו, כמבואר בדברי הרא"ש, מה שאין כן בזמן הזה. אולם העיקר לדינא כמו שנהגו להקל בדבר, דמה שכתב הרא"ש שהטעם שלא גזרו על יין מבושל מפני שאינו מצוי, היינו דוקא לענין לשתותו עם הגוי ביחד במסיבה אחת, כההיא דשמואל ואבלט (בע"ז ל.) דאיכא משום חתנות, אבל לגבי מגע גוי ביין שלנו דלא שייך טעמא דחתנות, אין צורך בטעמו של הרא"ש דהויא מילתא דלא שכיחא, ולכן הטור (סי' קכג) דמיירי במגע של גוי ביין שלנו, לא הזכיר טעמו של הרא"ש, אלא כתב הטעם משום שאינו ראוי לניסוך, וכמו שכתב הרמב"ם, הילכך בנידון דידן לגבי מגע גוי ביין שלנו, כל יין מבושל במשמע, ואפילו במפוסטר שהוא מצוי מאד, אין בו תורת יין נסך במגע הגוי ביין שלנו. וכן כתבו הסבר זה הרבה מגדולי האחרונים. ומה שיש מערערים שהפיסטור אינו משנה טעמו וריחו של היין, הרי הגאונים והרשב"א והר"ן וסיעתם, סבירא להו שיין מבושל נקרא משהרתיח היין על האש, וכן פסק מרן השלחן ערוך, ולא הצריכו שינוי טעם וריח, וכן הלכה רווחת. וקבלת הגאונים מכרעת. הילכך המנהג להקל ביין מפוסטר יסודתו בהררי קודש, ורק מהיות טוב נכון לכתחלה להזהר ממגע גוי גם ביין מפוסטר, אבל בדיעבד אין לאסור כלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
הכנת יין מצימוקים
פשט המנהג בישראל, שבמקום שאין היין מצוי, מבשלים צימוקים אחר שרייתם זמן מה, ואחר כך סוחטים אותם עם מי שרייתם בתוך שקית בד, ומקדשים ומבדילים על היין שיוצא מהם. ויש להם על מה שיסמוכו. ואין צורך לשרותם שלשה ימים רצופים. ואם נגע גוי ביין אחר שהופרש היין מן הצימוקים אוסר אותו. ואם הורתחו, דינם כדין יין מבושל שאין מגע גוי אוסרתו.
חומץ לעניין יין נסך
חומץ גמור וחזק שאם שופכים אותו על הארץ מבעבע ומעלה רתיחות, הרי זה חומץ גמור, ואם נגע בו גוי אינו מנסכו, ומותר להשתמש בו. אם לא הגיע לידי כך, הוא נחשב לספק יין, ואם נגע בו גוי נוצרי, נאסר. ומכל מקום נראה שבמגע ישמעאלי (ערבי) לא נאסר.
מחלל שבת לעניין יין נסך
\ישראל מומר שמחלל שבת בפרהסיא במלאכות דאורייתא, כגון שנוהג במכונית בשבת, או שמעשן סיגריה ברשות הרבים בשבת, ושאר כל המלאכות, אם נוגע ביין, הרי הוא אוסר את היין במגעו, ואם יצק מן הבקבוק של היין אל תוך כוס, מה שבתוך הכוס נאסר, ומה שעדיין בתוך הבקבוק מותר. וכן אם הגביה את הבקבוק הפתוח, אינו אוסרו. ואמנם יש אומרים שאם הוא מתפלל בשבת ומקדש על היין בשבת, ואומר זכר למעשה בראשית, אף על פי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו מנסך את היין, ויש חולקים. והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, ובפרט בדיעבד שעבר ומזג היין. ורוב היינות שבארץ ישראל כיום עברו תהליך פיסטור, וממילא אין ביין מבושל או מפוסטר דין יין נסך במגע חילוני או גוי.
עובד עבודה זרה שראה יין
גוי שהוא עובד עבודה זרה, שרואה יין של ישראל, יש מחמירים ממדת חסידות שלא לשתות מן היין הזה, ושלא לקדש עליו, ודוקא כשרואה את היין עצמו, כשמערה אותו ישראל מכלי לכלי, אבל אם הוא רואהו מבחוץ כשהוא בתוך בקבוק של זכוכית או צלוחית מכוסה, איך בכך כלום, ואם הוא ישמעאלי (ערבי) שרואה את היין, אפילו מדת חסידות אין בדבר.