פרשת בהעלותך – פרשה ולקחה | הרב יעקב ישראל כהן שליט"א

אמונה שלמה

בגמרא ביומא (ע"ה.) שאלו בתורה נאמר שלשה מקומות שבהם ירד המן, פסוק אחד אומר וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו (י"א, ט'), משמע שהמן ירד בתוך המחנה, פסוק אחד אומר ויצא העם ולקטו (שמות ט"ז, ד'), משמע שהם יצאו מחוץ למחנה, ופסוק אחד אומר שטו העם ולקטו (כאן), משמע שהם הלכו רחוק כדי ללכות את המן. אם כן היכן ירד המן?

ועוד שאלו, שלשה לשונות נאמרו על המן, פסוק אחד אומר הוא הלחם אשר נתן ה' (שמות ט"ז, ט"ו), משמע שהמן ירד כבר אפוי ומוכן לאכילה, פסוק אחד אומר ועשו אותו עוגות (כאן), משמע שהמן ירד חסר אפיה והיו צריכים לעשות ממנו עוגות, ופסוק אחד אומר וטחנו בריחים או דכו במדוכה (כאן), משמע שגם טחינה היו צריכים לעשות. אם כן היכן ירד המן?

על זה אומרת הגמרא, לצדיקים המן היה יורד להם עד פתח הבית, מתוקן ומוכן לאכילה, הם לא היו צריכים לעשות שום דבר, לא טרחו כלל. הבינוניים המן היה יורד להם מחוץ למחנה מחוסר אפיה, הם היו צריכים קצת לטרוח, ללכת מחוץ למחנה וללקוט את המן, מעט הכנה באכילת המן. הרשעים היו צריכים לשוט למרחקים כדי להביא את המן לבתיהם, ולא עוד, אלא הם היו צריכים לטרוח הרבה כדי לאוכלו, היו צריכים לטחון, לאפות, רק כך המן היה מוכן להם לאכילה.

בזוהר הקדוש (פרשת בשלח) הובא, מי היו אותם רשעים? רבי שמעון אומר בוא וראה, עד שלא נתן הקב"ה תורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינן בני אמונה, ואינם רוצים בתורה. ובמה הבחין אותם? במן, שנאמר למען אנסנו וגו'. כל אלו שהיו בני אמונה יצאו ולקטו וברכו עליו ברכת ה', והמן היה מעלה ריחות מכל הבשמים שבגן עדן, וכל טעם שהיו רוצים לטעום בו היו טועמים, וכך כשהיו מברכים את ה', המן היה מתברך במעיו של האדם, לכן הם נקראו דור דעה, הם אלו בני האמונה, להם ניתנה התורה להסתכל בה ולדעת דרכיה.

ומאידך אלו שלא נמצאו בני אמונה, כתוב בהם שטו העם ולקטו. מהו שטו? שטות היו לוקחים לעצמם, הם לא היו בעלי אמונה. מה כתוב בהם? וטחנו בריחים או דכו במדוכה וגו', מי הטריח אותם כל כך, אלא שהם לא היו בני אמונה, כעין אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו, והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון, ימים ולילות מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם, מי גרם להם זה, משום שאינם בני אמונה. אף כאן שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו, וזה שאמר וטחנו בריחים, ואחר כל הטרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמו שכתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן ולא יותר, ומי גרם להם זה, משום שלא היו בני אמונה. עכת"ד הזוה"ק.

ויש לתמוה על אותם בני אדם מחוסרי אמונה, מאחר ורואים את הצדיקים שאמונתם חזקה בה' יתברך,  משיגים הם את המן בלי שום טרחה, עד פתח ביתם ירד המן, אינם צריכים לטחון ולאפות כדי להכינו לאכילה, היה מוכן להם לאכילה, למה הם נשארו מחוסרי אמונה?

הזוהר הקדוש אומר, שטו העם ולקטו, מהו שטו, שטות היו לוקחים לעצמם, אין הסבר אחר לחוסר האמונה שלהם, רק אדם עיוור בשכלו ממשיך כהרגלו, לא מאמין בה' יתברך. זהו כחו של היצר הרע לכסות את עני האדם מלהתבונן ולראות את האמת, אדם הלקוי באמונה, רק הוא מפסיד.

כך הוא בפרנסתו של האדם, אדם ששם בטחונו בה' יתברך פרנסתו באה לו בקלות, ללא שום טרחה, במעט זמן של עבודה למען השתדלותו מרוויח הרבה, ובשאר זמנו לומד תורה ומקיים מצוות. אבל אדם שיש לו חוסר באמונה בה' יתברך, עובד שעות ללא שעות, טורח ויגעה בעבודתו, ופרנסתו מועטת, לפיכך אדם שהוא חסר באמונה נקרא שוטה.

שאלו את הגר"א מהי מדת הביטחון שמחוייב בה האדם? ענה להם דוד המלך ע"ה אמר אם לא שיויתי ודוממתי כגמול עלי אמו (תהלים קל"א, ב'), בטחונו של האדם בה' יתברך צריך להיות כמו תינוק היונק חלב מאמו, כשהוא יונק אוכל הוא כדי שבעו בלבד, אינו דואג לעתיד האם יהיה לו מה לאכול בעוד שעתיים או לא, בטוח בעצמו שיהיה לו מה לאכול, כך אנו צריכים לבטוח בה' ולא לדאוג על העתיד כלל. בזה ביאר הגר"א את דברי המשנה בשבת (פ"ב מ"ה), כחס על הנר כחס על הפתילה. מהו הלשון כחס, היה צריך לומר חס על הנר חס על הפתילה? אלא האות כ' היא כף הדמיון, לומר שהאדם חושב שהוא חס וירוויח אם הוא יכבה את הנר ויפסיד אם הוא ידלק, ואינו כן, מה שנקצב לו יהיה בין כך ובין כך, ולכן הוא רק כחס בכף הדמיון…

ומסופר על הרבי מאפטא בעל האוהב ישראל, בזמנו היה אדם אחד שהיה מוכר יין, ונעשה בעל מופת, כל מי שבא לפניו, קיבל ממנו את ברכותיו הצליח. סיפרו זאת לרב מאפטא, ונסע לאותו אדם לתהות על קנקנו, האם מעשיו הם מהקדושה או להיפך ח"ו. התאכסן אצלו יומיים, התבונן במעשיו וראה שאדם זה אינו למדן גדול וגם לא מופלג בעבודת ה', עובד כל היום בחנותו ומוכר יין, וכשהוא היה מברך, ברכותיו אינם מהטומאה. נכנס עמו לחדר ואמר לו, דע לך, אני הוא הרב מאפטא, באתי לראות מהיכן זכית שכל ברכותיך מתקיימות, אם תגלה לי מוטב, ואם לאו תתחרט. סיפר לו האיש, שתמיד שם בטחונו בה' יתברך ואינו דואג כלל, פעם אחת הפסדתי את כל ממוני, לא היה בידי אפילו פרוטה אחת לקנות יין, אשתי ביקשה ממני פעם אחר פעם שאלך לחפש שותף עם כסף, ואנו נתחלק ברווחים, ואני דחיתי את הצעת אשתי בכל יום. פעם אחת אשתי ביקשה ממני שוב לנסות ומאד ובכתה על גורלנו, ריחמתי עליה ועל בני ביתי הקטנים היושבים בבית רעבים כבר כמה ימים, לא היה לי מה להשיב נפשם, אז אמרתי אני הולך לעיר לחפש שותף. יצאתי מהעיר ונשאתי עיני לשמים ואמרתי, ריבונו של עולם, אין אני רוצה להיות שותף עם בשר ודם, אקח אותך לשותף, ואני מבטיח שאת כל דמי הפדיון אחלק שווה בשווה, חצי לך וחצי לי. שבתי לביתי והתחזקתי בביטחון בה', אמרתי לאשתי כי מצאתי שותף עם הרבה כסף, ומאז הצלחתי במעשה ידי, ואני מחלק את הרווחים, מהחצי של ה' אני מחלק לעניים, וחצי אחד עבורי, לכן אני לא מאמין לשום אדם בעסק השותפות רק אני עומד בחנות מהבוקר ועד הלילה. מן השמים נתנו לי מתנה שכל ברכותי מתקיימות, כל מה שאני גוזר בעולם הזה מתקיים. שמע הרב והתפעל, נשקו על ראשו ואמר, אשרי חלקך וירבו כמותך בישראל, קיום ברכותיך הוא ע"פ הדין. הרי לנו, מה אפשר לזכות על ידי ביטחון בה' יתברך, אדם פשוט זכה לדבר כה גדול, דבר שלא זכו הרבה מצדיקי ישראל אלא לאחר עמל רב בעבודת ה'. שבת שלום!