שאלה: נהגו שלמי אמוני ישראל שכאשר יש איזו גזירה או חוק שגורם לעקירת הדת וכדו', שיוצאים להפגין ברחובות. ודבר זה נעשה בעידודם ובהכוונת גדולי ישראל כמפורסם, והשאלה עד כמה היא חובת ההפגנה על כל אדם, ואיך צריך לנהוג בה ?.
תשובה: בפסוק (במדבר טז, ג. וכ, ב) נאמר, "ויקהלו על משה", והיינו שהקהל הפגינו נגד משה ואהרן כשלא היה מים לעדה לשתות, וכן קרח שהפגין נגד מתן הכהונה לאהרן. וכתב ברלב"ג (במדבר יד, י) בביאור השני שהקהל הפגינו ע"מ לבחור ראש אחר, במקום משה ואהרן, וכן מתבאר מתרגום אונקלוס ורש"י.
ואף בגמרא נמצא ענין ההפגנה כמבואר בראש השנה (יט.) בכ"ח באדר באה גזירה טובה ליהודים שיכולים לעסוק בתורה ולכן יום זה נחשב ליום טוב ואסור להתענות בו. מכיון שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו, הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא (אשה נכבדה) אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם "בואו והפגינו בלילה". הלכו והפגינו בלילה, אמרו אי שמים, לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ופרש"י (ד"ה הפגינו) צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם. מבואר שחכמי ישראל הפגינו נגד הגזרות שלא ילמדו תורה וכדומה.
וכתב רבי אהרן קוטלר זצוק"ל (הו"ד בספר אש התורה עמ' קמד) ואלו דבריו: צאו והפגינו היא עצה מן הגמרא, להביע התמרמרות על המעשה ולבטא החלטה נחושה שאין משלימים עם המצב, הצד השני אם הוא יודע שרק פונים אליו בבקשות ובלי שום התנגדות אמיתית למעשה מנצל זאת ונשאר בשלו. התביעה על כלל ישראל בחטא העגל היתה בעיקר מדוע לא מיחו, כי העובדים היו מעט כמפורש בקרא "כשלושת אלפי איש", וגם עם אלה שהשקום היו מעט מזעיר כמפורש במקראות, מהענין שלא נתמעטו מהפקודים (בפרשת במדבר), והתנגדו בפועל רק שבט לוי, בעוד כל ישראל התנהגו באופן פאסיבי. ואף גם זאת, הנימוק להימנע מהפגנות בכדי שלא להזיק למדינה מוטעה מיסודו, אין לך חיזוק גדול יותר לארצנו הקדושה מן הפעולה להסיר התועבה מישראל, וכמ"ש (תהלים מד, ד) "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" הרי הוזהרנו. וכתוב בתורה (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" זוהי הסכנה הגדולה האורבת לנו עכשיו, זה המצב המאיים עלינו שלא ניענש חלילה ב"ושב מאחריך". לכן משוכנעים אנו כי "עצם ההפגנה כשלעצמה היא כבר ישועה גדולה" להגנת ארץ ישראל ולשלומה, היא משמשת הוכחה והכרזה קבל עולם ומלואו שיש תובעים עלבונה של קדושת ישראל וירושלים וכי קמו מתוך העם לוחמים ומגינים על כבוד שמים.
הטעם להשתמשות באמצעי זה הוא משום חובת תוכחה, שעלינו להוכיח את אותם הטועים ולומר שאינם פועלים כדין, ועליהם לחדול ממעשיהם. ולפי זה אין להפגין רק כאשר ההפגנה הינה על דברים שבקדושה, אבל מחאה על תקציבים ויוקר המחיה אין מצות תוכחה, ובאמת ראינו שנמנעו גדולי ישראל מלהורות לציבור לצאת להפגין על נושאים כאלו.
לסיכום: במקרה שחומות הדת נפרצות יש ענין גדול למחות ודבר זה ניתן לעשות ע"י הפגנה. אולם כאשר מפגינים ישנם כמה תנאים. א. שתהיה הסכמת גדולי ישראל לעורכה. ב. נטילת רשיון מן המשטרה. ג. שלא יגיעו ליד סכנה או פקו"נ ח"ו. ד. לא לחלל שם שמים ע"י דיבורים או אלימות. ולכן אין לחרף ולגדף את השוטרים כמבואר בספר שבות יהודה וישראל (פ"ו הערה 25). והארכנו בזה בספרנו עולת מזבח ח"ב (סי' כח).
