בפרשתנו הקדושה מעידה התורה על אדון הנביאים, משה רבנו, בשבח נשגב ונורא הוד שלא נאמר על שום בריה בעולם:
"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
והדברים טעונים ביאור גדול, שהרי מידת הענוה אינה מעלה התלויה בטבע לידתו של אדם, אלא בעבודתו וביגיעתו הרוחנית. וכל אדם באשר הוא, אם יעמול ויזכך את מידותיו באמת ובתמים, בידו להגיע למעלות רמות ונשגבות. וכפי שפסק רבנו הנשר הגדול הרמב"ם בהלכות דעות: (פרק ה', הלכה ב')
""אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם…"
ואם כן יש להבין: כיצד התורה הקדושה מעידה באופן מוחלט על משה רבנו שהוא העניו מכל האדם? והרי אפשר שבמשך הדורות יקום אדם אשר יעמול על עצמו במידת הענוה עד שיעלה אף יותר ממשה רבנו! ובפרט שכבר לימדונו חז"ל:
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:) ואם כן הדבר תלוי בבחירת האדם בלבד.
ועל שאלה עצומה זו עומד רבי אליעזר פאפו בספרו הקדוש "דן ידין", ומבאר יסוד נפלא המאיר את הלב באור יקרות.
יסוד גדול הוא בעבודת האדם: שככל שהקדוש ברוך הוא משפיע על האדם יותר שפע, יותר הצלחה, יותר חכמה ויותר מעלות — כך צריך האדם להיות שפל ועניו יותר לפני בוראו.
ולשם המחשת הדברים נביא משל:
לעשיר גדול ובעל חסד שפגש שני אנשים ונתן להם מתנה. לאחד העניק סכום מועט, ואילו לחבירו נתן הון רב ועצום. ודאי שאותו אדם שקיבל מתנה גדולה כל כך, מלבד השמחה העצומה שתמלא את ליבו, תתעורר בו גם תחושת בושה עמוקה כלפי מיטיבו, שהשפיע עליו חסד כה גדול. מה שאין כן חברו שקיבל סכום קטן יותר — גם הרגשת הכנעתו תהיה פחותה ממנו.
ועל פי זה ביארו את דברי יעקב אבינו שאמר:
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".
יעקב אבינו לא הרגיש גדלות מחמת רוב החסדים שנעשו עמו, אלא אדרבה — ככל שהקב"ה הרבה עמו טובה וחסד, כך הרגיש קטן ושפל יותר לפניו יתברך.
ומעתה יתבאר היטב שבחו של משה רבנו ע"ה.
שהרי אין בכל הדורות אדם שזכה למה שזכה משה רבנו: הוא זכה להיות שליחו של מקום להוריד את התורה הקדושה לישראל, וזכה למדרגת הנבואה העליונה ביותר, עד שהעידה עליו התורה:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
ומפני רוב הגדולה והשפע האלוקי שניתן לו — דווקא משום כך הגיע לתכלית הענוה. כי ככל שהכיר יותר בגודל חסדי ה' עמו, כך הרגיש יותר שאין הגדולה שלו כלל, אלא הכול חסד ומתנת שמים.
ודבר זה הוא היפך טבע העולם.
שהרי דרך בני אדם שכאשר אדם זוכה לעשירות, לחכמה, למעמד או לכבוד — פעמים שליבו מתמלא גאווה והתנשאות על זולתו. אולם מתורתו של משה רבנו אנו למדים יסוד נורא: ככל שהאדם מקבל יותר מהקדוש ברוך הוא, כך מחויב הוא להיות עניו יותר, שבור לב יותר ומלא הכנעה יותר, מתוך הכרה שכל אשר לו אינו מכוחו ועוצם ידו, אלא חסד ה' עליו.
וזוהי ענוה אמיתית — לא שאדם מתכחש למעלותיו, אלא שאף בהכירו את גודל המתנות שזכה להן, ליבו נשפל בקרבו מתוך ידיעה ברורה שהכול מאת ה' יתברך!