מלאכת צובע
אחת מט"ל (משלשים ותשע) מלאכות האסורות מן התורה בשבת, היא מלאכת צובע.
כל מלאכה שהיו נוהגים לעשותה במשכן (כשהיו ישראל במדבר בצאתם ממצרים), אסרה התורה לעשותה ביום השבת. ובכלל המלאכות שהיו נעשות במשכן, היתה מלאכת "צובע", שהיו רגילים לצבוע את העורות בצבעים, וכן היו צובעים את הבהמה כדי לסמן אותה, והיו צובעים עוד בצבע התכלת שהיו עושים מן החילזון.
ובתלמוד ירושלמי (שבת נא: ובמפרשים) מבואר, שאף על פי שהיו ישראל במדבר, בכל זאת היו להם צבעים שהביאו איתם ממצרים, כמו צבע ה"תכלת". וכן מבואר בגמרא שהיו סוחרים מאומות העולם שהיו באים למקום שהיו בו בני ישראל, והיו מוכרים להם סחורות. ולכן היתה מלאכת הצביעה מצוייה במשכן, וממילא מלאכה זו נאסרה על ישראל לעשותה בשבת.
צבע שאינו מתקיים
לא אסרה התורה לצבוע בשבת, אלא דוקא כאשר הצביעה נעשית בצבע המתקיים, כגון מי שהוא כותב בדיו על גבי נייר, שהוא צבע המתקיים לזמן ארוך, ובודאי שאסור לעשות כן בשבת. אבל הצובע בצבע שאינו מתקיים, לא אסרה עליו התורה את אותה הצביעה, אולם חכמים גזרו שאפילו בצבע שאינו מתקיים יהיה אסור לצבוע בשבת.
צחצוח נעליים בשבת, צביעת הבית
ובכלל איסור צביעה, הצובע את קירות ביתו בסיד או בצבע, שבודאי חייב מן התורה על מלאכה זו, שהרי היא צביעה המתקיימת.
וכן אסור לאדם לצחצח את נעליו בשבת במשחת נעליים. שיש בזה משום איסור צביעה בשבת, (אף שהוא צובע על גבי מקום צבוע). ואם הוא מורח את נעליו במשחה, יש אומרים שעובר בכך על איסור נוסף, מצד איסור "מֵמָרֶח". ואף על פי שהמשחה היא דלילה מאד, ועל כן הממרחה בשבת אינו חייב מן התורה מצד איסור ממרח, מכל מקום מדרבנן יש בדבר איסור אפילו כשהמשחה רכה מאד ונמרחת בידיים.
צביעה במשקין
שאלה: האם מותר לצבוע משקאות בשבת, כגון לשים תמצית תה או קפה במים, שהדרך היא שמחמת התמצית, המים נצבעים מצבע הקפה או התה. וכן האם מותר לשים תרכיז במים, שמחמתו המים נצבעים, או שיש בכל אלו איסור משום צובע?
תשובה: מלאכת הצביעה היא אחת מהמלאכות האסורות לעשותן בשבת. ובהלכה הקודמת ביארנו, שאין איסור בצביעה במאכלים בשבת, ולכן מותר לתת תבלין כורכום במאכל בשבת, אף על פי שהוא צובעו, כיון שאין דרך צביעה בכך.
דעת הרמ"א לענין צביעת משקאות
והנה לענין משקאות, כתב הרמ"א (סימן שכ) בדרכי משה: "שמעתי בשם רבי אברהם ממינץ שהיה אוסר לתת יין אדום לתוך יין לבן בשבת, משום צובע. אבל לפי מה שכתב בספר יראים (שהזכרנו את דבריו בהלכה הקודמת) שאין צביעה באוכלין, נראה שגם זה מותר."
אם יש חילוק בין אוכלים למשקין
והבאנו שלענין אוכלין, פסק מרן השלחן ערוך כדברי ספר היראים, שאין דין צביעה באוכלים בשבת כלל. אמנם לגבי משקין (משקאות), נחלקו הפוסקים אם אין בהם דין צביעה, שהרמ"א סובר שאין חילוק ביניהם, וכשם שאין צביעה באוכלין, כמו כן אין דין צביעה במשקין. ועל כן היקל בצביעת היין הלבן בשבת על ידי יין אדום. אולם החיי אדם כתב לפקפק בדין זה, וכן הגאון יעב"ץ ועוד מרבותינו האחרונים כתבו, שאף שאין איסור לצבוע אוכלין בשבת, מכל מקום לגבי משקין אין הדין כן, ואין להקל בזה.
ולפיכך כתב הגאון מהר"י חאגיז, שכשמערב אדם יין אדום עם יין לבן בשבת, יש להזהר לשים תחילה בכוס את היין האדום, ואחר כך למזוג עליו את היין הלבן, בכדי שלא יהיה חשש איסור צביעה בדבר. וכן כתב להחמיר בזה הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ג סימן יא), והביא טעם לדבריו, היות ועיקר הצביעה שאסרה התורה היא הכנת הצבע, שהוא נוזלי, לכן אין לצבוע משקאות בשבת. וכן החמיר בזה בספרו בן איש חי. ועוד החמירו בזה הרבה מגדולי פוסקי זמנינו, וכתבו לאסור הכנת קפה בשבת מטעם זה.
ומכל מקום לענין הלכה, יש להקל בזה כדעת רבינו הרמ"א, שכשם שאין איסור צביעה באוכלין, הוא הדין במשקין, שאין בהם איסור צביעה. וכן פסק הגאון חכם צבי, והפרי מגדים, ומהר"י בן ג'וייא בספר טל אורות, ועוד רבים מרבותינו האחרונים, עד אחרון, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק שני.
פירות הצובעים
התורה אסרה עלינו לצבוע בשבת. ולכן אדם האוכל בשבת מן הפירות הצובעים, כגון תותים ורמונים ודובדבנים, עליו להזהר בשעת האכילה, שלא לנגב את ידיו במפית, כדי שלא יצבע את המפית בצבע שבידיו. וכפי שפסק מרן השלחן ערוך (סי' שכ סעיף כ).
והטעם, שמאחר ואין כוונת המנגב את ידיו, לצבוע את המפית, אלא רק לנגב את ידיו, ואדרבה, את המפית הוא מלכלך, אין בדבר חשש איסור, אלא רק מדרבנן, כלומר, מגזירת חכמינו, אבל לא מן התורה.
אכילת פירות הצובעים
ומכאן יש להסתפק, שאם יש חשש איסור במה שמנגב את ידיו במפית, כאשר ידיו מלוכלכות מהפירות, אם כן עלינו לאסור באופן גורף אכילת פירות הצובעים בשבת. שהרי מפורש בתלמוד ירושלמי (פרק כ"ג ה"ב), "המאדים אודם בשבת חייב". כלומר, אדם הצובע את שפתיו בצבע אדום בשבת, עובר על איסור צביעה בשבת. (וכתב הרמב"ם (פכ"ב הל' כג) שמכל מקום אין בדבר איסור אלא מדרבנן).
ואם כן, גם אדם האוכל מן הפירות שצובעים את שפתיו בשבת, עובר על איסור "צובע". ומדוע אנו מתירים לאכול תותים, רימונים ודובדבנים בשבת?
והתשובה לכך, כי לא אסרו לצבוע בשבת, אלא דבר ש"דרך לצבוע אותו", כגון מפית, שהדרך היא לצבוע אותה, אבל אין דרך ורגילות לצבוע את הפנים ואת הידיים, ולפיכך אין בדבר איסור כלל.
אולם לגבי נשים, שדרכן לצבוע את פניהם באמצעות אודם וכדומה, לכאורה היה לנו לאסור להן לאכול מן הפירות הצובעים? ואם כן כיצד אנו נוהגים שגם הנשים אוכלות פירות כאלה בשבת?
למעשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הורה, שהדבר פשוט מאד להיתר, מאחר ואין הדרך והרגילות לצבוע את השפתיים על ידי אכילה, וגם אין כוונת האוכלת אלא לאכילה, ומעתה, כשהצביעה אינה אסורה אלא מדרבנן, וגם נעשית בדרך של "כלאחר יד", כלומר, לא באופן הרגיל שצובעים, אלא באמצעות האכילה, הדבר מותר אף לכתחילה.
הנחת בגד על גבי מכה
כעת נותר לנו לברר, האם יש להזהר שלא להניח בשבת תחבושת לבנה על גבי פצע מדמם, שהרי על ידי כך התחבושת "נצבעת". או שאולי אין לחוש לכך?
ובאמת שרבינו אליעזר ממיץ, שהוא זה שהורה שאין לצבוע את המפית מהיד המלוכלכת, כתב להחמיר בדבר גם בהנחת תחבושת על גבי מכה. אולם בנדון זה רבים חלקו על דבריו, מחמת כמה טעמים. ולמעשה, אף על פי שנכון להחמיר לכתחילה, שלא להניח בגד על גבי פצע, אלא לשטוף תחילה את המכה ורק לאחר מכן להניח עליה את התחבושת. מכל מקום במקום צורך יש להקל בזה. (לוית חן, עמוד קמט). ובודאי שמותר להניח נוזל "יוד" על גבי מכה במקום שיש חשש לזיהום.
ולסיכום: מותר ללא חשש לאכול בשבת מפירות הצובעים את השפתיים והידיים.
