כוחו של דיבור
בפרשת תצוה מתואר על המעיל של הכהן הגדול, שבשוליו היו רימונים ופעמונים, הם השמיעו את קולם בבוא אהרון לשרת בקודש.
מהו הקשר בין המעיל ובין עוון לשון הרע ורכילות?
מבאר החתם סופר (בפרשת פקודי), ע"פ דברי הגמרא בזבחים (פח:) אמר רב חנינא יבוא דבר שבקול (היינו פעמוני המעיל) ויכפר על קול הרע. וכן נאמר על המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" (שם), 'שפה' מלשון שפתיים שמהם יוצא הדיבור. בשולי המעיל היו קבועים בו בצורה מסודרת פעמון ורימון, פעמון ורימון.
ברימון יש 613 גרעינים כמנין תרי"ג מצוות, והגמרא בברכות (נז.) דורשת על הפסוק "כפלח הרימון רקתך", מאי רקתך, אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. מכאן שהרימון מסמל את ריבוי המצוות. וזהו הנאמר "ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן", כלומר על האדם לצבור כמה שיותר מצוות בימי חייו.
ושמעתי ממו"א שליט"א דבר נפלא. יתכן שאדם יהיה תלמיד חכם גדול, לומד תורה במשך שנים רבות, כולם מעריצים אותו מחמת בקיאותו הגדולה בש"ס ובפוסקים, וכן הוא גומל חסדים בלי סוף, ולאר שנים כה רבות שהוט חי בעולם הזה הוא מתבקש לבוא לעולם שכולו טוב, לבוא לבית דין של מעלה, ואז כשהוא נעמד בדין נפסק שהוא לא יכול להיכנס כלל לגן עדן. אומר אותו אדם, אולי טעיתם, החלפתם אותי במישהו אחר, אני כל ימיו למדתי תורה וקיימתי מצוות לרוב, לעולם לא עשיתי עבירות. אז מראים לו הרבה עבירות שהוא עשה אותם, עבירות קשות, וכמה שהוא טוען שזה לא הוא עשה אותם שום דבר לא יעזור לו.
וכיצד יתכן דבר זה?
החפץ חיים זצ"ל (בספרו שמירת הלשון פ"ח ה"ד) ביאר, שכאשר אדם שומע שמדברים עליו לשון הרע, בדרך כלל הוא מתרגש, נפגע, קשה לו לשמוע דיבורים כאלו על עצמו שפעמים הם כלל לא נכונים. אז עומדת בפני האדם שתי אפשרויות, האחד, לקום ולזעוק זה לא נכון, וכך נכנס לבעיה קשה, נכנס למחלוקת גדולה שקשה לצאת ממנה. אך הדרך השניה והטובה ביותר זה לשתוק, עם כל מה שמדברים עליו הוא לא יוציא מילה מפיו כלל.
יבוא השואל וישאל, כיצד יוכל האדם לעמוד בניסיון כזה גדול וקשה?
אומר החפץ חיים זצ"ל, אדם צריך לזכור תמיד שלא שווה כלל לדבר לשון הרע, המדבר לשון הרע רק גורם רעה לעצמו, שהרי בזמן שהוא מדבר על חבירו לשון הרע כל המצוות שעשה הם עוברים לאותו אדם שדיבר עליו לשון הרע, ולהיפך, העבירות שאותו אחד מדברים עליו לשון הרע, הם עוברות לאותו אחד שהוא מדבר לשון הרע. נמצא שמי שמדבר לשון הרע יוצא רק מופסד, גם מקבל את כל העבירות של זה שדיבר עליו, וגם המצוות שלו עוברות לאותו אחד שהוא דיבר עליו.
אם כן, אדם שיזכור דבר מופלא זה ודאי ימנע את עצמו מלדבר על חבירו לשון הרע ורכילות, כי אף אדם לא ירצה להפסיד את המצוות שעשה, מצוות שהשקיע עליהם בזמנים קשים מאד ובמסירות נפש ששכרם גדול מאד ודאי לא ירצה להפסידם. וכל שכן שלא ירצה שיחשב לו בשמים שהוא עשה עבירות גדולות כמו חילול שבת ועוד, עבירות חמורות שלעולם לא יעלה על דעתו לעשותם, יחשב שהוא עשה אותם.
על כן, עדיף לאדם לשתוק ולא לדבר לשון הרע על אף אחד, וגם כשמדברים עליו לשון הרע, עם כל הקושי שבדבר יזכור שהוא מרוויח הרבה מאד וכך יצליח להתגבר על הניסיון הגדול והקשה.
ועל פי דברים אלו ביאר מו"א שליט"א מדוע המעיל מכפר על עוון לשון הרע? הפעמון שבמעיל הוא דומה ללשון, כמו הלשון שבזמן שהיא מדברת היא זזה בקול רעש גדול. כך הדיבור הרעים שהאדם מדבר, דיבור אחד של לשון הרע כאותו פעמון בודד, בזכות זה אותו אדם שדיברו עליו לשון הרע מרוויח את כל המצוות שהיו לאותו אחד שדיבר עליו את הדברים האלו, כשהוא עולה לבית הדין של מעלה לאחר מאה ועשרים שנותיו, רואה שיש הרבה מצוות שהוא עשה, ולא מבין איך עשה אותם ומתי עשה אותם, אומרים לו בשמים שכל זה בזכות אותו אחד שדיבר עליו לשון הרע. אז הוא נראה כפרי אחד – כרימון אחד, אבל למעשה יש לו הרבה מצוות, כמו הגרעינים הנמצאים בתוך הרימון, אע"פ שהוא בפועל לא קיימם, מצוות אלו עברו אליו מאותו אחד שדיבר עליו לשון הרע. זהו הטעם שדוקא המעיל הוא זה שבא לכפר לאדם על עוון לשון הרע.
מספרים על הגאון רבי אריה לייב שטיינמן זצ"ל שבאחד מהפעמים שטס למסע חיזוק בארצות הברית וקנדה, הוא טס מטורונטו למונטריאול במטוס שחלף מעל מפלי הניאגרה. במהלך הטיסה הנמיך הטייס את המטוס, כדי שהנוסעים יוכלו להביט במפלי הניאגרה המשתקפים מבעד החלונות. הרב אריה לייב היה שקוע בלימודו ותלמידו ניגש אליו ואמר לו: כדאי לרב להתקרב לחלון כדי לראות את אחד מפלאי הבריאה הנדירים, שתיירים מכל קצוות העולם באים לראותו. נעמד הרב על רגליו, פסע צעד אחד לעבר החלון, ומיד שב למקומו. כשנשאל מדוע לא ניגש לחלון? השיב הרב: בתחילה קמתי כדי לראות את אחד מפלאי הבריאה, אבל אחר כך חשבתי לעצמי, הרי אני כרגע לומד תורה, וכי יש בבריאה פלא גדול יותר מהתורה הקדושה, הבנתי שלא קמתי כדי להתחזק באמונה אלא רק כדי לספק את יצר הסקרנות, לכן התיישבתי חזרה במקומי.
לאחר פטירתו של הרב אהרון לייב נשאל בנו הרב משה שטיינמן שליט"א, ישנה שמועה על אביו שבזמן שהיה בשוויץ הוא הפסיק מלימודו והתבונן בהרים הגבוהים, ולמה במפלי הניאגרה לא רצה להביט? ענה להם: אבא פעם הסביר לי למה כשהיה בשוויץ הוא הפסיק את לימודו כדי להביט בהרים הגבוהים, וכל זה בגלל פירוש אחד שפירש רבנו הבן איש חי על דברי הגמרא בפסחים (כב.) שהביאה 'סימן להרים מלין'. וכך פירש: על פניו נראה שכוונת הגמרא אינה ברורה, אך הבן איש חי ביאר בדרך נפלאה, שבעולם ישנן שרשראות הרים המתנשאות לגבהים אדירים. ולכאורה נראה שההרים שאינם מיועדים למגורי אדם הם מיותרים וחסרי ערך, בפסגות ההרים רמת החמצן נמוכה, וגם לא נח ולא פרקטי לגור בראש ההר, ומדוע הקב"ה ברא את שרשראות ההרים בעולם? ופירש שלפעמים פורצות בעולם רוחות סערה אדירות, שרק שרשראות ההרים הגבוהים מסוגלות לבלום אותם. כדי שלמקומות הישוב יגיע אוויר נורמטיבי, נדרשים הרים גבוהים שיעצרו את הסופות המהירות.
ועדיין יש להבין, לשם מה ברא הקב"ה סופות עזות שיצרו את הצורך בשרשראות ההרים, הרי היה ניתן לא לברוא את הסופות ולא לברוא את ההרים?
אומר הבן איש חי זיע"א דברים נוראים, כאשר אדם אומר מילה של לשון הרע הרי הוא חושב לעצמו 'מה כבר אמרתי' 'אמרתי מלה וכבר שכחתי', אבל האמת שמכל מלה רעה נברא מלאך טמא. האדם כבר שכח את המלה השלילית שהוציא מפיו, אבל המלאך שנברא ממנה חי וקיים. כשמלות לשון הרע, הרכילות ונבול הפה מתרבות בעולם, גם מלאכי הטומאה מתרבים בעולם. אמנם אנו לא יכולים לראות מלאכים אלו, אך הם מציאות רוחנית שקיימת ומשפיעה על העולם, להקות המלאכים הטמאים יוצרות סערות עזות בעולם. על כן יש צורך בשרשראות ההרים כדי לעצור את הרוחות הללו. זהו שהגמרא אמרה 'סימן להרים מלין', כלומר שכתוצאה מכל המלים השליליות נבראים מלאכים היוצרים סופות, רק ההרים הגבוהים יכולים לעצור אותן.
בזה ביאר הבן איש חי את הפסוק "יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו", על פניו הדברים קשים להבנה, מה הקשר בין ההרים לרוח, ובין ההרים לשיחת האדם, אך לפי פירושו של הבן איש חי הדברים מתבארים נפלא.
הקב"ה "יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו". הקב"ה יוצר הרים גבוהים, כדי לחסום את הרוחות שנוצרו בידי המלאכים הטמאים אשר נבראו מכל דיבורים שליליים של בני האדם, בכך הקב"ה "מגיד לאדם מה שחו", וממחיש בפניו את המשמעות והתוצאה של כל מלה היוצאת מפיו. אדם לא יכול לומר בלבו 'מה כבר אמרתי' 'אמרתי מלה וכבר שכחתי', אפילו אם הוא שכח את המלה השלילית שהוציא מפיו, עדיין המלאך הטמא שנוצר ממנה הרי הוא חי וקיים ונזקף לרעתו.
זוהי הסיבה שבזמן שהרב אריה לייב שטיינמן זצ"ל היה בשוויץ הוא הפסיק מלימודו והתבונן בהרים הגבוהים, ולמה במפלי הניאגרה לא רצה להביט, כיון שלא רצה לבזבז את זמנו עבור הסתכלות במפלי הניאגרה, הוא ראה פלאים גדולים מהם בכל דף גמרא, בכל רש"י ובכל תוספות. אבל כשהיה בשוויץ הביט בהרים הגבוהים במשך דקות ארוכות, מחמת שרצה להחדיר בלבו אלו הרים אדירים נדרשים כדי לבלום את עוצמתה של מלה אחת.
עלינו ללמוד מוסר השכל, עד כמה יש לכל אחד להיזהר בכל מלה ובכל דיבור שמוציא מפיו, להיזהר מאד ולהקפיד שלא יצא מפינו מלים שליליות של לשון הרע או רכילות ומחלוקת, אשר השלכותיהם גדולות, מכל מלה נברא מלאך טמא ונזקף לרעתו רח"ל. שבת שלום!