פרשת "מִּשְׁפָּטִים"
פרשתנו פרשת "מִּשְׁפָּטִים" באה כהמשך ישיר לפרשה הקודמת פרשת "יִתְרוֹ", הינה פרשת מתן תורה ומעמד הר סיני.
פרשת "מִּשְׁפָּטִים" רובה ככולה עוסקת במצוות בין אדם לחברו, דין עבד עברי, דין מזיק וחובל, מזיק עבדו או אמתו, דין שור שנגח וכן דינים ומצוות נוספות העוסקים בדיני ממנות ובבין אדם לחברו.
וכאן המקום לשאול שאלה המתבקשת מאליה הרי ידוע הדבר ומפורסם העניין, שמשה רבינו אחרי מעמד הר סיני ומתן תורה, הפעם הראשונה שהוא ישב לצוות את בני ישראל במצוות, זה היה למחרת יום הכיפורים כמעט עבורו מאה ועשרים יום מתאריך מעמד הר סיני. כפי שאומר רש"י במפורש במס' מקומות, המקום הראשון הינו פרשת "יִתְרוֹ" פרק יח' פסוק יג' "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וכו' " כותב רש"י ממוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחורת? למחרת רדתו מן ההר. ומסביר רש"י מדוע בהכרח זהו לאחר יום הכיפורים, שהרי ב-ו' בסיון היה מעמד הר סיני, משה עלה למרום למחרת למשך ארבעים יום. ירד עם הלוחות הראשונים ב-יז' בתמוז, ואז ראה את מעשה וחטא העגל, משה השליך את הלוחות מידו ושברם. הקב"ה רצה להעניש את עם ישראל חלילה בכליה משה עולה ב-יח' בתמוז לקב"ה לעוד ארבעים יום לתפילה שהקב"ה יכפר ויסלח לעם ישראל ויורד בערב חודש אלול, ואז הקב"ה אומר לו "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי, עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד', א'). משה עלה בשלישית לקב"ה לשמים בראש חודש אלול למשך ארבעים יום, ויורד ביום הכיפורים עם הלוחות השניים ואז הקב"ה אומר לו "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
ולמחרת משה מכנס את העם, כדי ללמד אותם את המצוות, ולשפוט את העם במידת בצורך. וזה שאומר רש"י בפרשת "יִתְרוֹ" "וַיְהִי, מִמָּחֳרָת" למחרת רדתו מן ההר למחרת יום הכיפורים.
ומה משה רבינו מלמד את עם ישראל למחרת יום הכיפורים? מהם המצוות שמשה מלמד את ישראל בפעם הראשונה לאחר מעמד הר סיני ממחרת יום הכיפורים??
זאת אנו לומדים בפרשת "וַיַּקְהֵל" שבספרנו, פרק לה' פסוקים א' והלאה "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם וכו' ". כאן הוא מצוום על התרומה להקמת המשכן "זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה', זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת וכו' " (לה', ד'-ט'). וכותב רש"י בפירושו לפרשת "וַיַּקְהֵל", "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה" – למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר וכו'.
נמצאנו למדים שהמצווה הראשונה שמשה מצווה את עם ישראל לאחר מתן תורה, הינה מצוות תרומה למשכן ולכליו "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", אזי כיצד פרשתנו פרשת "מִּשְׁפָּטִים" פותחת בציווים שבבין אדם לחברו בדין עבד, בדין מזיק וכו', הרי ציווים אלו לכאורה לא נאמרו בסמיכות ראשונה למתן תורה, מן הראוי שפרשת משפטים מיקומה יהיה לאחר מיקום פרשיות העוסקות במשכן וכליו, כפי שהוכחנו בסדר הכרונולוגי של הדברים?? מדוע בכל זאת ראתה התורה צורך לרשום את פרשת "מִּשְׁפָּטִים" לכאורה שלא במקומה בצמוד לפרשת מתן תרה ומעמד הר סיני, פרשת "יִתְרוֹ"??
אפשר לענות בתושבה פשוטה "שאין מאוחר ומוקדם בתורה", אך לא כולם מסכימים לשיטה זו?! אלא יסוד הדברים הוא, בדרך כלל בני האדם נוטים לחשוב שעיקר התורה ומצוותיה הן במצוות בבין אדם למקום במצוות בבין אדם לקב"ה, ובמצוות שבין אדם לחברו, בין אדם לזולתו האדם נוטה לזלזל יותר. ועינינו הרואות שהחברה בודקת ובוחנת את "דתיותו" של האדם במצוות בין אדם למקום. באה פרשתנו פרשת "מִּשְׁפָּטִים" המדברת על מצוות בין אדם לחברו בצמוד לפרשת "יִתְרוֹ" פרשת מתן תורה, למרות שאין מקומה בסדר הכרונולוגי כאן, ללמדנו את כלל המפתח של התורה והוא "דרך ארץ קדמה לתורה", מצוות בין אדם לחברו לא רק שאינן נחותות ממדרגת מצוות בין אדם למקום, אלא אדרבא מצוות אלו קודמות למצוות בין אדם למקום ואף חשובות מהן ולכן פותחת התורה את פרשתנו בדין עבד, ללמדנו לא רק לאדם רגיל יש לתת כבוד וחשיבות ולכבדו, אלא אפילו עבד שהוא מקנת כספו של האדם, יש על האדון לכבדו ולתת לו זכויות יקר וכבוד. למרות שהאדון נוטה לזלזל בעבדו. וזה שאומרת הגמ' במסכת שבת, בדברי בית הלל לאותו גוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, כל מה ששנואי עליך על תעשה לחבריך. יסוד ובסיס כל היהדות הינו דרך ארץ כבוד לבריות ואהבת הזולת. וכדברי המשנה באבות כל המכבד את הבריות גופו מכובד על התורה
בברכת שבת שלום ומבורך