להרגיש צער הזולת
יהודי שומר תורה ומצוות נסע לשמחה משפחתית בארצות הברית, שכר רכב ונווט דרכו בכבישים הזרים באמצעות הווייז, ולאחר שהרכב השתלב באוטוסטרדה סואנת ומרובת נתיבים, פתאום הפסיק הווייז לעבוד. בארצות הברית יש כבישים גדולים וארוכים שהם מחברים בין מדינה למדינה. אם אדם מחמיץ פניה אחת, יאלץ לנסוע עוד עשרות קילומטרים עד שמגיעים לצומת בה אפשר לעשות פרסה ולהסתובב בחזרה. יהודי זה בקושי ידע לקרוא אנגלית, לא היה יכול להעזר בשילוט הכבישים, כך מצא עצמו באמצע אוטוסטרדה מהירה בלי לדעת להיכן לנסוע, ידע היטב שאם הוא יפספס פניה אחת, יאלץ לנסוע בלי סוף. בלית ברירה הוא החליט שלפני הפניה הבאה הוא עוצר את הרכב בצד הדרך, מושיט אצבע לעזרה, אולי אחד הנהגים יעזור בצד הכביש ויראה לו את הדרך.
כעבור כמה דקות עצר לידו נהג גוי ושאלו: למה עצרת? איך אפשר לעזור לך? היהודי ניסה להסביר עצמו באנגלית רצוצה במחוות ידיים, שהווייז הפסיק לעבוד והוא לא יודע לאן ללכת. לשמחתו הרבה הגוי אמר לו גם אני נוסע לאותו מקום, סע אחרי ותגיע בדיוק למקום שאתה צריך. הגוי עמד להיכנס לתוך רכבו ולהמשיך בנסיעה, כשלפתע עצר בצד הדרך רכב נוסף, מהרכב יצאו שני יהודים אמריקאים ששאלו בעברית: הכל בסדר? אתה צריך עזרה? השיב להם: עצרתי כאן כי אני לא מכיר את הדרך, אבל יש כאן איזה גוי שהציע לי לנסוע אחריו, תודה רבה לכם. היהודים פנו ללכת לדרכם ולפתע פנה אליהם הגוי וביקש מהם בקשה לא צפויה: חכו רגע, אני רוצה להראות לכם משהו מעניין. הגוי ניגש לרכבו, פתח את תא המטען ושלף משם שטריימל (כובע חסידי) וחליפה ארוכה ושחורה. היהודים עמדו ונדהמו, חשבו בלבם שמדובר במחבל המתחזה ליהודים כדי לבצע פיגוע וכדו', ומיד שאלו אותו: מה לך וללבוש של יהודים? בשביל מה אתה צריך שטריימל וחליפה כזו של יהודים?
הגוי העלה חיוך על פניו ואמר: בואו והסביר לכם, אתם יודעים מה ההבדל בין יהודי ובין גוי, בעבר כשאני הייתי נתקע באמצע הכביש, יכולתי לעמוד בצד הדרך ולנופף לעזרה במשך שעות ואף אחד לא היה מסתכל עלי ובא לעזור ולהגיש לי עזרה. אבל עם הזמן למדתי מניסיוני, שיהודים לא זונחים את אחיהם בצרה, כשיהודי מושיט יד לעזרה, מיד עוצרים לו כמה יהודים שמנסים לעזור לו בכל דרך אפשרית, בדיוק כמו שקרה עכשיו, אחד מכם עצר ותוך חמש דקות עצרו לידו עוד שני יהודים והציעו לו עזרה, הבנתי שכל היהודים הם משפחה אחת, כל היהודים הם אחים, כל אחד מרגיש את הלב של השני, כל אחד רוצה לעזור לשני.
חשבתי לעצמי כמה חבל שאני לא נולדתי יהודי, אבל עלה במוחי רעיון, אני לא צריך להיות יהודי כדי לקבל עזרה, אם פעם אתקע באמצע הדרך אני אתחפש ליהודי ומיד יבואו כמה יהודים טובים ויעצרו לידי ויציעו לי עזרה, אמנם מהר מאד הם יגלו שאני לא יהודי, אך לאחר שכבר עצרו בצד, הם לא ינטשו אותי לבד בלי תמיכה, כי יהודי לא עוזב אף אחד לבד. מאז אני מחזיק ברכב בקביעות שטריימל וחליפה ארוכה, כמו שיש לי ברכב גלגל רזרבי לשעת חירום, יש לי ברכב בגדי הצלה לשעת חירום. כך אני יודע בעצמי שלעולם אני לא יעמוד תקוע בצד הדרך, תמיד שיראו אותי יהיה לי מי שיעצור לידי ויושיט לי עזרה.
כלפי מה הדברים אמורים?
בפרשתנו עם ישראל נמצאים בתוך הגלות הקשה והמרה, המצריים התעללו בהם ללא הרף ונתנו עבודת גברים לנשים, ועבודת נשים לגברים. שחטו את ילדי בני ישראל, תחבו אותם בין לבני הבתים והשליכו אותם ליאור. ולא זו בלבד, הרשעים הללו לא נתנו לעם ישראל לבכות, הוסיפו כל הזמן קושי על קושי.
אולם לאחר שמת מלך מצרים, בני ישראל עשו עצמם כאילו הם בוכים על מלך מצרים, אך לאמיתו של דבר הם בכו לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם מכל צרתם. בכיה אמיתית זו עלתה עד כסא הכבוד, בעקבות בכייתם של ישראל אמר ה' למשה רבינו "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
הלשון אינה מובנת, מהו הלשון "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל"?
וכי מי עוד שמע את נאקתם של ישראל מלבד ה' יתברך?
מבאר החתם סופר זצ"ל, כשאדם שקוע בצרה שלו הוא מאד מתקשה להכיל את צרתו של חברו, זוהי דרכו של עולם כשאדם סוחב את ייסוריו קשה לו להכיל את ייסוריו של חברו, בקושי מתמודד עם צרותיו, ואינו יכול להכיל רגשית את ההתמודדות של חברו.
אם כן, כשעם ישראל היו בגלות מצרים תוך צרות רבות, כל אחד נאלץ לאסוף את התבן עבור הכנת הלבנים, כל אחד ידע שאם לא יספיק את 'המכסה שלו' בנו הקטן יושלך תחת הלבנה בקיר. כל אחד היה לו צרה משל עצמו, אבל בתוך ים הסבל והייסורים הם שמעו איש את נאקת חברו וניסו להקל על סבלו של השני, כל אחד מהם הקדיש את לבו לחברו שעבד עמו יחד, ניסה לסייע לו ככל יכולתו ולכל הפחות לשמוע את סבלו, להיות אוזן קשבת ולהוריד מעט ממשאו הכבד בלבו.
כשהקדוש ברוך הוא ראה את התנהגותם של בני ישראל, נהגו בצורה שאינה טבעית, מיד אמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל", אני לא הראשון ששומע את נאקת בני ישראל, הראשונים ששמעון את הבכי והזעקה של בני ישראל, היו בני ישראל בעצמם, הם היו קשובים זה לזה וסייעו איש לרעהו, ואם בני ישראל היו הראשונים, אני הייתי השני ששמע את נאקת בני ישראל.
נמצא שלכל אחד מעם ישראל היה לו משברים וקשיים פרטיים משלו, לכל אחד היה טרגדיה אישית משלו, אבל הם ידעו לשים את הכאב האישי ולחוש בכאב חברם, כל אחד מהם סבל הרבה אבל הטה אוזן ולב גם לנאקת חברו. בזכות זה זכו שהקב"ה שמע את נאקתם וגאל אותם מארץ מצרים בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, מדת הדין מאד מתוחה ואנו נמצאים בהרבה אתגרים ובהתמודדויות, בכל מיני טרגדיות ואסונות ב"מ, כל אחד ואחד רוצה להינצל מאסונות, להחלץ ממשברים וקשיים, להצליח להתמודד בניסיונותיו, ובפרט כל מה שפוקד את עולמנו בדורנו. ומה יעשה האדם? התשובה לזה טמונה ביסוד שהזכרנו, עלינו לזכור שגם בזמן שאנו שקועים בתוך הכאב האישי והפרטי שלנו, עלינו להיות קשובים לכאבו של הזולת, גם כשאנו טרודים בייסורים הפרטיים, עדיין צריכים אנו להטות אוזן קשבת לזעקתו של הזולת.
ובזכות זה שאנו נשמע את כאבו של השני, נקדיש את לבנו לחבר או לשכן, ננסה לסייע לו ככל יכולתנו ולכל הפחות לשמוע את סבלו, להיות אוזן קשבת ולהוריד מעט ממשאו הכבד בלבו, ובפרט בבית פנימה, לשמוע ולהטות אוזן ולב לדברי האשה והילדים, לתת להם לפרוק את אשר על להם, כך גם הקדוש ברוך הוא ישמע את אנקתנו וזעקתנו ויקרב את הגאולה במהרה בימנו אמן. שבת שלום!