אכילת שום בצל וביצה
בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה.
ומבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.
ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק.
רוח רעה בזמנינו
אולם ב"הגהות מרדכי", נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים.
אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה.
למעשה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אמנם לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.
ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן רבינו הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
עקירת עץ
מה שאסרה התורה לקצוץ או לאבד בכל דרך שהיא, אילן העושה פירות. כשם שאסור לאבד אילן העושה פרי, כמו כן אסור להשחית שום דבר מן הדברים, כגון לשבור כלים, או לקרוע בגדים וכדומה. אולם חמור הוא דין עקירת אילן פרי, שאפילו במקום שיש צורך בדבר, אין להקל בעקירתו, אלא בתנאים מסויימים, כפי שנבאר:
אילן פרי המזיק לאילנות אחרים
לא אסרה התורה לעקור אילנות מאכל, אלא כשעושה כן "דרך השחתה". לפיכך, כאשר עקירת האילן באה לתועלת אילנות אחרים, וכגון, שהאילן גדל במקום שהוא מפריע לאילנות אחרים לגדול ולהוציא פירות, מותר מן הדין לקוצצו. וכמו שאמרו בגמרא (פרק החובל דף צא:), ששמואל, הביאו לו האריסים שלו (שהיו אחראים על שדותיו) לאכול תמרים. טעם שמואל בתמרים טעם של יין, שאל על כך את אריסיו, מדוע הוא טועם בתמרים טעם יין, השיבוהו, שהתמרים גדלים בין עצי גפן, הבין שמואל שהתמרים פוגעים באיכות הגפנים, וביקש מאריסיו לעקור את דקלי התמרים מכרם הענבים שלו. ומבואר שמותר לעקור אילנות המוציאים תמרים, במקום שהם מפריעים לאילנות אחרים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ששי מהלכות מלכים), שאם היה האילן מזיק אילנות אחרים, מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה.
אילן פרי שדמיו יקרים
וכן אם עלה ערך האילן, עד כדי כך שגוף העץ שלו עלה בשוויו על הפירות הגדלים ממנו, ונמצא שהריוח ממכירת גוף העץ גדול יותר מגידולו ומכירת הפירות היוצאים ממנו, גם כן מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. וכן פסק הרמב"ם שם.
אילן שאינו מוציא פירות כפי שראוי לו
ומבואר עוד בגמרא, שאם האילנות אינם מוציאים פירות כפי שראוי להם (כפי השיעור שנקבע בגמרא), עד כדי כך שההשקעה באילן אינה כדאית ביחס לתוצרת היוצאת ממנו, גם כן מותר לקוצצו. (ויש פרטי דינים בזה).
חשש סכנה בעקירת אילן פרי
הגאון רבי יעקב עמדין, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ, כתב שאפילו במקום שמותר לקצוץ אילן מאכל, עדיין יש חשש סכנה בדבר. והביא ראיה לזה, ממה שאמר רבי חנינא בגמרא (קמא צא:), "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנה", כלומר, בנו של רבי חנינא, היה שמו "שיבחת", והיה צדיק בכל דרכיו, עד שלא מצא רבי חנינא סיבה לפטירתו בקיצור ימים ושנים, אלא משום שקצץ אילן תאנה צעיר, ובודאי עשה כן באופן המותר, ואף על פי כן נפטר מסיבה זו. ומכאן מוכח שיש חשש סכנה בדבר, לעקור אילן פרי, כי האדם עץ השדה.
ואף שיש מרבותינו הפוסקים שדחו דברי הגאון יעב"ץ בענין זה, וכתבו שכל שאין איסור בדבר, גם אין סכנה בדבר. אולם גם בצוואת רבי יהודה החסיד כתב, שאין לקצוץ אילן העושה פירות. ויש לפרש בדבריו שכונתו אפילו כשעושה כן באופן המותר. ונודע שנחלקו הפוסקים אם יש לחוש לדברי רבי יהודה החסיד בצוואותיו, וכפי שנדבר מענין זה בעזרת ה'. ולכן להלכה, אף שפסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שמותר לקוץ אילן לצורך בנין בית לצורך גדול, מכל מקום נכון שיעשה כן על ידי שישכור גוי שיעקור הוא את האילנות, ולא יעקרם בעצמו.
אכילת דגים וחלב
שנינו במסכת חולין (דף קג:) כל בשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים. ומבואר אם כן שמעיקר הדין אין בכלל האיסור של בישול ואכילת בשר וחלב, איסור לבשל דגים עם חלב, משום שבשר דגים אינו בכלל "בשר" שאסרה תורה, ואף אינו אסור מגזירת חכמים.
אולם מרן הבית יוסף (בסימן פז), כתב, שמכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה. וכן כתב הלבוש. וכן כתב החכם הרופא רבי יעקב צהלון, שאין לאכול דגים עם חלב, מפני שגורם חולאים קשים. ומכל מקום רבים מן הפוסקים כתבו להקל לאכול דגים עם חלב. וכן הרמ"א בספרו דרכי משה כתב שלא ראה שנזהרים בזה.
גם יש מן הפוסקים, ומהם מרן החיד"א, שכתבו שגם מרן הבית יוסף לא התכוין לאסור אכילת דגים עם חלב, אלא אכילת דגים עם בשר, ומה שנכתב בבית יוסף דגים בחלב, הוא טעות סופר, (כמו טעות דפוס) ולכן אף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים כדברי מרן הבית יוסף, מכל מקום, כאן יש להקל אף לכתחילה.
ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הביא שמנהג הספרדים היה לאסור אכילת דגים עם חלב מפני חשש סכנה, ושכן כתבו כמה פוסקים בפירוש, שמנהג הספרדים להחמיר בזה, וקשה מאד להאמין שהוא טעות סופר בספר בית יוסף, שאם כן לא היה מתפשט מנהג שכזה לאסור בהסכמת גדולי הדורות, וכן פסקו לאיסור מכח המנהג כמה גדולים, ומהם הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי. ולכן ראוי לנהוג להחמיר לכתחילה שלא לאכול דגים בחלב, אבל אם בדיעבד בושלו דגים עם חלב, יש להקל לאכלם אף לספרדים שנהגו להימנע מכך.