וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי
(שמות ב, א)
ויקח את בת לוי: פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה וחזר ולקחה,
וזהו וילך – שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזירתך קשה משל פרעה,
אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות.
(רש"י)
וכה הם דברי המדרש (שמות רבה א, יז) אודות פרישה זו: 'באותה שעה כיון שגזר פרעה ואמר כל הבן הילוד וגו', אמר עמרם (שהיה ראש הסנהדרין) ולריק בני ישראל מולידים. מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המיטה וגרש את אשתו כשהיא מעוברת מג' חודשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו, גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ונקבות וכו'. עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו את נשותיהם', עכ"ל. ויש להתבונן נוראות, הלא עמרם לא ציוה להם לעשות כן, ולא עוד אלא שמעשהו זה היה בודאי תמוה מאוד בעיניהם כפי שתמהה עליו בתו – 'גזרתך קשה משל פרעה', ועם כל זאת ראה זה פלא, מיד עמדו 'כל ישראל' בלי יוצא מן הכלל וגרשו את נשותיהן! בלא שהרהרו אחריו. ושוב כשעמד עמרם והחזיר את אשתו, לא שאלו 'מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר', אלא עמדו 'כולם' והחזירו את נשותיהם. ואנו אין לנו אלא להשתומם מכאן, עד היכן מגיע כוחו של מנהיג.
ועוד צא ולמד, עד היכן מגיע כוח השפעת המנהיג על צאן מרעיתו, כשהוא משמש להם דוגמא אישית. דהנה על הכתוב: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל'… (שמות לה, א), מבואר שם ברש"י: 'כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים אלא הם נאספים על פי דיבורו'. הרי לפנינו מנהיגות במלוא עוצמתה, אשר יכולה לכנס את 'כל' עדת בני ישראל בלי יוצא מן הכלל, וכל זאת בלא שום מאמץ או שכנוע – 'שאינו אוסף אנשים בידים', אלא על פי 'הדיבור' בלבד! ברם, לאחר שהוכיח משה רבינו את מסירות נפשו למען הכלל עד כדי 'ואם אין מחני נא מספרך', שוב לא יפלא היאך היה בכוח דיבורו לכנס את כל עדת בני ישראל.
ואכן עיקר השפעתו של משה רבינו ע"ה על צאן מרעיתו, היתה בדוגמא האישית. והוכחה מאלפת לכך, יש לנו ללמוד מדברי הגמ' ברכות (לג, ב). דהנה על הפסוק 'ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך' (דברים יד, יב), ומקשה שם הגמ': 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בר יוחאי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג, ו). ותירצה הגמ': אין (כן) אצל משה מילתא זוטרתא היא'. וכבר עמדו הרבה מפרשים על תירוץ תמוה זה, מה לי שאצל משה כל המעלות הנשגבות הללו הם דבר של מה בכך, וכי כל ישראל הגיעו לדרגתו של משה! וביותר יפלא, הלא משה עצמו הוא אשר דיבר את הדברים האלה לפני העם – 'ועתה ישראל', ואם כן היאך אפשר לומר שדיבר משה לפי דרגתו. והקרוב אלי בזה הוא, שכוונת הש"ס לרמוז שהעומדים אצל משה ומסתופפים בצלו, יוכלו להגיע למדרגות הנשגבות ביותר, מכוח הדוגמא האישית של מנהיגם. וזהו שאמר 'אין, אצל משה מילתא זוטרתא היא', כלומר לגבי העומדים לפני משה ומסתופפים בצילו, מילתא זוטרתא היא. והדברים מופלאים, שכן הכתוב מדבר במדרגה של אהבת ה' עד כדי מסירות נפש ממש, כמ"ש 'בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך'.
ועל פי זה, אמרתי ליישב הערה נכונה במגילה. דהנה כשביקשה אסתר ממרדכי: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום', טרחה להדגיש 'גם אני ונערותי אצום כן'. והלב משתומם, מדוע הוצרכה גם אסתר לצום שלושת ימים לילה ויום! והלא נכון לה מפגש גורלי עם המלך אחשורוש – שיש בו הצלת נפשות של ממש לכל כלל ישראל, והיאך לא חששה שמא תענית כה קשה תפגע בשליחותה הגורלית, כפי שאכן היה אילולא עשה עמה הקב"ה נס גלוי ושלח לה שלושה מלאכים שנסכו חן על פניה החיוורות והוצרכו להובילה עקב תשישותה, כמבואר במדרש. ברם על פי האמור באורך מאמר זה, שוב לא יפלא על אסתר לחסידות זו מהי עושה. שכן ידעה אסתר, שאין כל ערך לציווי כה קשה על ישראל – 'צומו עלי שלושת ימים לילה ויום', בלא שהיא עצמה תשמש דוגמא אישית להוראתה – 'גם אני ונערותי אצום כן'!
פעם זימן מרן ראש הישיבה הגר"מ שך זצוק"ל כמה מתלמידיו הקרובים, וביקש מהם לפעול במאבק ציבורי שרבינו ראה בו צו השעה. אך משהבין שהתלמידים מתקשים לקבל עליהם את המשימה הכבדה, אמר להם: 'הרי ידעתם כמה פעמים מסרתי את הנפש בשבילכם, והנני מוכן ומזומן בכל עת למסור את נפשי למענכם יותר מהידיד הטוב ביותר שלכם… ולכן הנני מרשה לעצמי לבקשכם פעם אחת לבצע שליחות אשר לפי ראות עיניכם נדרשת בה מידה של מסירות נפש'!