רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר על יהודי שפגש בלונדון יהודי ששרת בצבא הבריטי. החיל היהודי נפצע בזמן שירותו הצבאי, היה זכאי לקבל מהצבא הבריטי קצבת נכות, באמצעותה יוכל לשבת בכולל ולשקוד על תלמודו ללא טרדות הפרנסה. החוק האנגלי קבע שכל חיל משוחרר המקבל קצת נכות, אחת לשלש שנים נדרש הוא להתייצב בפני וועדה הקובעת האם יוכל להמשיך ולקבת קצבת נכות. לאחר שלש שנים שבהם ישב החיל ולמד תורה בלי דאגות, נאלץ להתייצב בפני הוועדה וקבעה שהוא מסוגל לעבוד ויותר לא יקבל קצבת נכות. בלית ברירה החיל הגיש ערעור ועוד ערעור, אך לאחר שלש פעמים אין לו זכות נוספת לערער על פסק הדין, האופציה היחידה היא לפנות לבית דין צבאי שהוא הפוסק האחרון בעתירה. פנה החיל היהודי לרבו ושאלו מה לעשות, והרב אמר לו לא לשנות מאומה ואפילו מילה אחת מהאמת, לספר שהוא לומד תורה ואינו רוצה לעבוד.
החיל תמה וכי בבית דין הצבאי השופטים יהודים, הם שלשה גויים בריטים שאינם יודעים מה זו תורה, אך החליט לקיים דברי רבו. הגיע לבית הדין הצבאי, וכשנשאל מדוע הוא לא עובד השיב, קבלנו את מהשמים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אנו בניו של ה' יתברך, ואני יושב ולומד את תורת ה' בזכות קצבת הנכות שאני מקבל מהבריטים, בלי הקצבה חיי ישתנו, לא אוכל עוד לשבת וללמוד בלי דאגות פרנסה. השופטים לא קלטו מה הוא רוצה, באיזה סיבה הוא רוצה קצבת נכות, הרי במילים אחרות הוא אומר להם שהוא רוצה להתפרנס על חשבון הקופה הציבורית, לאדם כזה קוראים פרזיט. היהודי אמר להם, חס וחלילה, אני לא פרזיט, אני לומד תורה, בעבר תרמתי למדינה כחיל, עכשיו אני תורם למדינה באמצעות לימוד התורה, התורה ממלאה אותי בסיפוק ובשמחה, אם לא אלמד תורה לא יהיה טעם לחיי, אני לא מאמין שתסכימו להרוס את חיו של חיל שתרם למדינה ואף נפצע וסבל למען המדינה. דבריו המרגשים הציתו את סקרנותו של השופט הבכיר, ומיד שאלו: מה יצא לך מלימוד התורה? אדם הלומד מקצוע במשך מספר שנים, הוא נעשה מהנדס או רופא או עורך דין, מה יצא לך אם תמשיך ללמוד תורה? החיל היהודי לא איבד את שלות רוחו ואמר: יצא ממני תלמיד חכם. שאלו שוב השופט: אתה בטוח שאם תלמד תורה יצא ממך תלמיד חכם? והוא ענה: כן, בעזרת ה'. שאלו פעם נוספת: אתה בטוח שאם תקבל קצבת נכות ותמשיך ללמוד תורה תהיה תלמיד חכם? ושוב ענה: כן. לאחר תשובתו יצאו שלשת השופטים להתייעצות, ולאחר מספר דקות חזרו והשופט הבכיר נעץ מבטו ביהודי, הכה בפטיש וקרא את פסק הדין, 'אנו פוסקים בזאת כי עתירתך מתקבלת, הנך זכאי לקבל קצבת נכות מהכתר הבריטי לשארית חייך'.
הפעם החיל לא הבין איך יתכן שתוך דקות מועטות השופטים פוסקים לטובתו. אך פתאום השופט הבכיר הכה בפטיש והכריז: 'אני מבין שתה רוצה הסברים, ובכן תקשיב ואספר לך מה הוביל אותי לפסק הדין לטובתך. וכך סיפר השופט: גם אני הייתי בעבר חיל, שרתי בחיל הים ואף פקדתי על צוללת בזמן מלחמת העולם השניה. במלחמה פרצה באמצע משימה שגרתית במרחק מאות קילומטרים מחופי אנגליה, הגרמנים כתרו את החופים במצור ימי, כל ספינה או צוללת שקרבה לחוף ספגה טילי טורפדו, שהורידו את כל יושביה למצולות ים. משימה שגרתית של צוללת נמשכת לא יותר מ-21 יום, אנו נשארנו בלב ים בלי יכולת לחזור לבית. חלף חודש, חודשים, שלשה והמצב לא השתנה, ידענו שאם ננסה להתקרב לחוף הצוללת עלולה להתפוצץ יחד עמנו. עם הזמן, החבר'ה התחילו לאבד תקוה ונתפסו לייאוש ודיכאון. המשימה הכי קשה עבורי כקפטן הצוללת היתה להעיר את החיילים בכל בוקר ולהפעיל אותם שלא יאבדו את שפיותם, קראנו עיתונים שוב ושוב, שיחקנו שחמט אלפי פעמים, פתרנו את כל התשבצים. לחיילים לא היתה שום סיבה לקום בבוקר, ובכל יום היה עלי למצוא רעיון יצירתי חדש להוציא אותם מהמיטות ולהפעיל אותם במשך מספר שעות.
באחד הימים קמתי בשעה תשע בבוקר כדי להעיר את החבר'ה. אחרי שינה מתחת למים, כולם היו שרועים במיטות בדכדוך עמק. צעדתי בפרוזדור הצד בין חדרי הצוללת הזעירים, שכל אחד מהם הכיל שתי מיטות קומתיים ושלחן בגודל חצי מטר על חצי מטר. אף אחד מהחיילים לא רצה לקום, לא היתה סיבה לקום, הצוללת דמתה לבית קברות ניד מתחת למים. המשכתי להתקדם לאורך הפרוזדור ולפתע הגיעו לאזני קולות שירה שקטים, לא היה זה שיר של דיכאון של אדם שבור שאיבד את הטעם בחייו, היתה זו נעימה אופטימית, עדינה ומיוחדת. במשך מספר דקות ארוכות הקשבתי מעבר לדלת ושמעתי קולות רכים מתנגנים בשפה זרה. כעבור עשרים דקות בהן הקשבתי כמהופנט לקולות, הקשתי בדלת, נכנסתי לחדר וראיתי שלשה חיילים במדים יושבים ליד ספרים עבי כרס וקוראים בנגינה מיוחדת. שאלתי מה הם הספרים הללו? והם הסבירו לי שזו התורה שהעם היהודי קיבל לפני כשלשת אלפים שנה במעמד הר סיני, התורה הזו רשומה בספרים האלו. אמרתי להם: אולי אני לא יכול להבין מה כתוב בספרים, אבל תסבירו לי דבר אחר שגם אותו אני לא מבין, איך אתם יכולים לשיר ולזמר אחרי זמן חודשים שאנו בתוך צוללת המחניקה? והם השיבו לי: האמת בלי לימוד התורה גם אנו היינו נכנסים לדיכאון עמוק כמו כולם, אבל עשינו לנו קביעות בכל יום לשבת וללמוד לפחות 3 דפי גמרא בהבנה טובה, התורה נותנת לנו חיים, התורה מחזקת אותנו, התורה נותנת לנו סיפוק ושמחה, אנחנו שורדים בצוללת המחניקה בזכות לימוד התורה. המשכתי ושאלתי אותם: לאן יוביל אתכם הלימוד הזה? האם תקבלו איזה תעודה? האם תרכשו באמצעותה איזה מקצוע מועיל לחיים? והם השיבו: לא, אנו לומדים תורה כדי להיות תלמידי חכמים. כששמעתי את המשפט הזה בצוללת במצולות ים, הבנתי שהעם האנגלי זקוק לאנשים כאלו, אנשים שאינם מאבדים את שמחת החיים בעתות חרום, הבנתי שהעם האנגלי זקוק לאנשים שמצליחים להרים את הראש מעל המים גם כשהם תקועים במצולות ים, הבנתי שאנו זקוקים לאנשים שיודעים לשמור על תקוה ואופטימיות גם בשעות קשות. על כן אני מאשר לך לקבל קצבת נכות כדי שתהיה תלמיד חכם, תשפיע על כל סביבתך רוח תקוה, אופטימיות ושמחה.
כלפי מה הדברים אמורים?
בברכת אפרים ומנשה אמר יעקב אבינו "וידגו לרב בקרב הארץ", ומבארים חז"ל במדרש (בראשית רבה צ"ז) "מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל, גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן". נמצא שהצימאון לתורה זה התנאי הבסיסי למתיקות התורה, רק אדם הצמא לכל מילה של תורה יכול להרגיש את מתיקותה.
יבוא השואל וישאל, אדם שאין לו מתיקות בתורה מה יעשה? מה יעשה האדם כשלא מרגיש בצימאון וממילא גם לא מרגיש במתיקות התורה? מה יעשה אדם שלא אוהב ללמוד ואין לו טעם בלימוד התורה?
התשובה לכך תובן ע"פ מה ששאל רבי אהרן הכהן את חמיו הגדול החפץ חיים זצ"ל, כיצד זוכה האדם לקבל טעם בלימוד התורה? במקום לענות תשובה השיב החפץ חיים בשאלה, מדוע התורה נמשלה דוקא למים? אמנם הגמרא (תענית ז' ע"א) אומרת "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה", מכאן שתלמידי חכמים צריכים להיות מעוטרים במדת הענוה ובשאר מדות טובות. אבל עדיין קשה, מדוע דוקא המים משולים לתורה, הרי גם היין וכל שאר הדברים הנוזלים דרכם לזרום ולרדת למקום נמוך? גם הם יכולים לשמש כמשל עבור לימוד התורה עם מדת הענווה ושאר מדות טובות?
על כך אמר החפץ חיים זצ"ל, שעל המים אין מברכים ברכת הנהנין אלא אם כן האדם שותה מים לצימאונו (כפי הנפסק בשו"ע סי' ר"ד). אם אדם שותה מים לצורך בריאתו כגון לבלוע כדור וכדו', הוא לא מברך על המים ברכות הנהנין, כיון שהאדם נהנה מהמים רק שהוא שותה להרוות את צימאונו. אך בשאר המשקים האדם השותה מהם הוא נהנה אף שאינו צמא, לפיכך חייב לברך עליהם גם שאינו שותה להרוות צימאונו. מכאן למדים שהצימאון הוא תנאי הכרחי להנאה מהמים, כך גם הצימאון לתורה מהוה תנאי הכרחי לקבלת טעם בלימוד התורה. ולפיכך גם התורה נמשלה דוקא למים, לומר שרק אדם הצמא לתורה ומשתוקק אליה, אז חש הוא במתיקותה.
ולסבר את האזן, אדם שצועד ביום חם במסלול הליכה במפל הג'ילבון ברמת הגולן, ובאמצע העליה לקראת סוף המסלול מרגיש שאינו יכול להמשיך לטפס במעלה ההר. אם אדם יביא לו בקבוק מים חצי קפואים, ירגיש מיד את טעמם המתוק של המים, טעם גן עדן ששום משקה שבעולם אינו טעים ומתוק כמו המים האלו, לעולם לא יוכל לשכוח את טעמם הנפלא. ומה הסיבה שטעם המים היה מתוק וטעים? כיון שלאחר קושי ועליה בחום גדול, לאחר מאמץ והשקעה, מרגישים בצימאון גדול, וכשהאדם מרגיש בצימאון אדיר, אז למים יש טעם נפלא שאין כמותו בכל העולם.
כך גם אדם הרוצה לקבל טעם בלימוד התורה ראשית עליו לעמול, להתייגע ולהתאמץ, לאחר שהוא עמל וייגע בתורה, אז יחוש בצימאון אדיר, וכשהאדם חש בצימאון לתורה, מיד מקבל טעם בלימוד התורה, מרגיש שהתורה מתוקה מדבש. שבת שלום!
