לנשק קרוביו בבית הכנסת
כתב הרמ"א (סימן צח סעיף א) שאסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא.
ועל פי זה כתב מרן הגרע"י בשו"ת יחוה דעת חלק ד' (סימן יב) שאין להתנשק עם חבירו או קרובו בבית הכנסת, ולכן המנהג שנהגו קצת אנשים להתנשק עם העולה לספר תורה בסיום קריאתו, אינו נכון לפי ההלכה, וראוי לבטלו.
ומכל מקום כתב בשו"ת יחוה דעת שם, שהמנהג פשוט אצלם, שהבנים מנשקים ידי אביהם, והתלמידים מנשקים ידי רבותיהם, לאחר שסיימו לקרות בתורה, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, שכיון שהקב"ה צונו על מוראם וכבודם, שבאביו נאמר, איש אמו ואביו תיראו, והקיש הכתוב כבודו לכבוד המקום (בבא מציעא לב.), וכן לגבי רבו, אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ד משנה יב) מורא רבך כמורא שמים. ודרשו כן מהפסוק את ה' אלוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. ונשיקת היד היא דרך כבוד לאדם גדול ומכובד, כמו שפירש רש"י במסכת עבודה זרה (יז.), ולכן גם בבית הכנסת מצוה לנשק ידיהם.
ויש לציין, כי כבר מובא בחז"ל שגדולי הדורות נישקו בבית המדרש את תלמידיהם וחבריהם לאחר שהתפעלו מדבר חידוש שאמרו, כמו שמצינו באבות דרבי נתן (פ"ו): "נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר בן הורקנוס ואמר לו פתח ודרוש! אמר לו איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו עליו התלמידים, עד שעמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו…". וכן מסופר במסכת נדרים (ט':) אודות שמעון הצדיק: "עמדתי ונשקתיו על ראשו", (ע"ש, ומן הסתם אירע הדבר בבית המקדש).
וכמו כן במסכת כלה (פרק א', כ"א): "אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו ר' עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח (אקנה עבורך) לך עיר אחת או שתים? אמר לו הן. מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים! לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו: עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו ר' עקיבא בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפני התלמידים, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד", עמד ר' טרפון ונשקו לר' עקיבא על ראשו, אמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ"..
וכתב הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א "ידוע לי, הוסיף מורינו הרב, שהגה"צ ר' דוד בהר"ן זצ"ל הגיע לבית הכנסת, ושמע כי הגביר הנדיב מר וקסלר שידך את בתו עם הצורבא מרבנן היתום ר' בצלאל ז'ולטי (שהוא הגאון בעל משנת יעב"ץ, רבה של ירושלים), ונשקו על מצחו בתוך בית הכנסת."
נשיקה זו דומה לנשיקת אהרון את משה המתוארת בפרשת שמות (ד', כ"ז): וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ, ופירש הספורנו: "כמנשק דבר קדוש", והיינו כמנשק ספר-תורה. נשיקה זו מותרת גם בבית כנסת כשם שמותר לנשק ספר-תורה.
וסיים הרב: עוד נראה לענ"ד, שילד שנפל וקיבל מכה בבית הכנסת, ונשיקתו תביא להרגעתו מהבכי – מותר לנשקו בבית הכנסת, כיון שאין זה גילוי אהבה, כי אם 'פעולת הרגעה' שמותר לעשותה בבית הכנסת.
האם האיסור הוא בבית הכנסת או רק בשעת התפילה
הגאון רבי ישראל אברהם לנדאו שואל בספרו 'בית ישראל' – הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך: "אסור לאדם לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת ה'", וכיצד אפוא נשק לו בהר האלקים, שעליו נאמר "אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"? ומשיב – כי איסור זה אינו אלא בשעה שהשכינה שורה בבית הכנסת, דהיינו בעת התפילה בציבור, ולכל היותר כאשר ישנם עשרה אנשים בבית הכנסת; ובדומה לכך, האיסור בהר סיני אינו אלא בשעת השראת השכינה, ובשעה שנשק אהרן למשה לא שרתה שם השכינה. ואכן, כך מפורש בדברי הזוהר הקדוש שאותם מציין הגר"א כמקור להלכה זו – שהאיסור הוא רק בשעת התפילה. וכך מובא בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שאף נהג כן למעשה ונישק את נכדיו בבית הכנסת שלא בשעת התפילה. (לאור הדברים, מובן היטב מדוע נקבעה הלכה זו בין הלכות כוונת התפילה, ולא בין הלכות כבוד בית הכנסת).
מאידך, בספר 'אורח נאמן' כתב כי איסור הנשיקה בבית הכנסת הוא אף שלא בשעת התפילה, כמשמעות הפשוטה של לשון השולחן ערוך; וכך כתב גם הגר"ח קניבסקי.
לפי דעה זו, ניתן להסביר מדוע נשק אהרן למשה – על פי דברי הגר"ח קניבסקי עצמו שאיסור הנשיקה בבית הכנסת אמוּר רק ביחס לילדיו הקטנים של אדם, ולא ביחס למבוגרים. אולם לדעת הבן איש חי ופוסקים נוספים האיסור אמור אף ביחס למבוגרים, למעט אביו ורבו שחייב בכבודם ונהגו בני ספרד לכבדם בנשיקת ידיהם לאחר עלייתם לתורה. ובהקשר זה יש לציין כי בקהילות מסוימות נוהגים לנשק את ידיהם של כלל העולים לתורה לאחר עלייתם, והבן איש חי כותב שאין לעשות כן, אולם באור לציון כתב שאין למחות בידם.
חיוב ילדים בתפילה
תשובה: במשנה במסכת ברכות (דף כ ע"ב) שנינו: נשים וקטנים חייבין בתפלה.
ומבואר אם כן, שגם הקטנים, שהם זקוקים לרחמי ה' יתברך, חייבים במצות תפלה. וכשם שחובה על הגדולים לחנך את הקטנים בכל המצוות כולן, כמו כן חובה לחנכם למצות תפלה, שהרי בכל המצות כולן, בין מצות שהן מן התורה, ובין מצות שהן מדברי רבותינו, חובה לחנך ולהרגיל בהן את הקטנים, מצד מצות חינוך, וכן הדין לענין מצות התפלה.
ומכיון שאין חילוק במצות חינוך, בין מצוות שהן מן התורה, למצות שהן מדברי רבותינו, לפיכך נראה, שאף על פי שמן התורה די בתפלה אחת בכל יום, וכן הנשים אינן מחוייבות אלא בתפלה אחת בכל יום, מכל מקום ילדים קטנים (בנים), יש לחנכם להתפלל שלש תפלות בכל יום. שחרית, מנחה וערבית.
ואת הבנות יש לחנך שתתפלנה בכל יום לכל הפחות תפלה אחת, ונכון שתהיה זו תפלת שחרית, עם ברכות השחר וקריאת שמע ותפלת שמונה עשרה. וכפי שביארנו כבר.
ואמנם יש להעיר, שאם רואה האב שהדבר מכביד מאד על בנו, צריך להזהר מאד שלא להמאיס בעיניו את ענין התפלה, ולפעמים יש להתייעץ עם מחנכים מנוסים, עד כמה יש לדרוש מהילדים להתפלל.
הגיל שיש לחנך בו את הקטנים להתפלל
כתב הפרי מגדים שהוא מגיל שש או שבע. והכוונה בזה, בכל ילד לפי חריפות שכלו, ולפי כשרונותיו ובגרותו, שלא כל ילד ניתן לחנכו לשלש תפלות מיד בתחילת לימוד הקריאה, אלא כל ילד יש לו את הטבע שלו, את מדותיו ואת רמת הבנתו, ולהשתדל שיהיה הדבר בנעימות ושמחה.