"עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (מה,כו)
בפרשתנו התורה הקדושה מספרת על הפגישה הגדול והמשמחת של יעקב אבינו ע"ה עם יוסף הצדיק ע"ה לאחר שכעשרים ושתיים שנים לא נפגשו ואביו היה בטוח שבנו אינו בן החיים…
התורה הקדושה מגלה לנו רק מעט מזעיר מהקושי והצער הגדול שעבר על אותו צדיק כאשר אמרו לו שבנו האהוב טרוף טורף ואיננו "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (לז',לד') וממשיכה התורה ומספרת שכאשר בניו ניסו לנחם אותו הוא סירב בכל תוקף להתנחם וכלשון הפסוק "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (לז',לד'), ואל יטעה הקורה לחשוב שמדובר בצער של מספר ימים שלאחר מכן חלף עבר כלא היה, שהרי כבר העד העיד בנו רש"י הקדוש בשם המדרש שכל אותם ימים שהיה יוסף במצרים לא שרתה רוח הקודש על יעקב אבינו "ותחי רוח יעקב: שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו" (מה',כז'), מכיוון שאין רוח הקודש שורה אלא על אדם שנמצא בשמחה ואילו יעקב אבינו בכל אותם השנים לא יכל להיות בשמחה…
וכראות את גודל הצער והכאב שעבר על יעקב אבינו ע"ה לא תעזוב נפשי לשאול מדוע יוסף הצדיק אשר ידע בוודאי את גודל אהבתו של אביו כלפיו ושיער בנפשו כמה אביו מצטער במשך כל הזמן הזה, לא חש על צערו של אביו ושלח לאביו איזה סימן חיים ממצרים במשך כל אותם הימים הארוכות שהיה שם, שהרי גם אם לא יכל לצאת הוא פיזית ממצרים, לכל הפחות יכל לשלוח איזה איש מטעמו או לכל הפחות מכתב לאביו שבו הוא מספר לאביו שהוא עדיין בן החיים ושאין לו מה לדאוג…
והן אמת שנמצא מרגוע לנפשנו משאלה זאת בשנים הראשונות שבהם יוסף היה במצרים, שהרי מרגע ירידתו בגיל שבע עשרה עד לאחר שהשתחרר מבית האסורים בגיל שלושים ונהיה המשנה למלך מצרים, לא היה בשליטת עצמו ולכן נוכל לומר שלא הייתה לא אפשרות לעשות שום מעשה שינחם את אביו וירפא את שיברו. על אף שגם בתירוץ זה נצטרך להידחק מכיוון שרבו המדרשים המתארים את כוחו העצום שהיה ליוסף הצדיק, וזה לשון המדרש בפרשתנו אשר מתאר את מעשיו של יוסף הצדיק כאשר הרגיש שחייו נתונים בסכנה "מה עשה יוסף באותה שעה, אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו, בעט בו ועשאו גל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גיבור ממני…" (בראשית רבה צג, ח) הרי מפורש שבמכה קטנה של יוסף נהפך עמוד של אבן לאבק דק, עד כדי כך שהעיד עליו יהודה אחיו שהיה גיבור גדול שכוחו גדול ממנו, ואם כן בוודאי היה יכול יוסף להשתחרר ולשלוח סימן חיים לאביו גם באותם זמנים.
אלא שאין לנו מנחם בשאלה העצומה מדוע כאשר עלה יוסף הצדיק לגדולה ונהיה המשנה למלך מצרים עד שהעיד עליו פרעה "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי" (מא',מ)' לא שלח איזה שליח או מסר חיים לאביו יעקב אשר דואג ומצר עליו במשך שנים רבות כל כך, הרי היה באפשרותו לעשות זאת בנקל, וביותר יכל לעשות זאת בימי הרעב אשר מכל העולם באו לקנות אוכל ממצרים, ובוודאי היה גם אנשים מארץ מגורי אביו שבאו לקנות אוכל, והיה יכול לבקש מהם שימסרו לאביו שהוא בחיים, ומדוע לא עשה זאת?!
על קושיה עצומה זאת עונה רבנו חיים בן עטר בספרו ה"אור החיים" הקדוש (מה',כו') במתק לשונו וזה תוכן דבריו הקדושים :
בוודאי ידע יוסף הצדיק ע"ה את גודל הצער שהצטער אביו וגם ידע שיש באפשרותו למנוע ממנו את הצער הזה, אבל אף על פי כן נמנע מכיוון שחשש אותו צדיק, שכאשר המסר שהוא בחיים יגיע לאביו, הוא ינסה לבדוק כיצד קרה המקרה שהגיע בנו למצרים, ואז יגלה את המעשה שעשו האחים, וכאשר יוודע הדבר לאביו האחים יתביישו ויצטערו והוא חש לכבודם של האחים שלו שלא יתביישו, וכמו שאמרו חז"ל הקדושים "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"
ועל אף שידע יוסף הצדיק שהאחים הם אלו שזרקו אותו לבור וגרמו לו לרדת למצרים ולעבור את כל הסבל וכל התלאה הרבה במשך שנים רבות, ולכאורה היה לו את כל טצדקי שבעולם, אם כל זה לא רצה לעשות מעשה שיכול לפגוע בהם אפילו בעקיפין, ועל אף שידע יוסף שיכול להיות שבעקבות כך ישאר כל חייו בדד במצרים מבלי משפחתו, ומבלי אביו, ולעולם לא יראה אותם שוב, עם כל זה לא עלתה על ליבו לפגוע באחיו…
ומכאן מוסר נוקב לכל אחד ואחד מאיתנו כמה עלינו להשתדל להיזהר בכבודו של כל יהודי באשר הוא, ולא לפגוע באף אחד לא בעקיפין וקל וחומר שלא במישרין…
