פרשת וישלח – פרשה ולקחה
לפני כמאה שנים היה יהודי מארץ ישראל שסבל מאד מכאבי רגלים. לאחר שהתייסר במשך תקופה ארוכה, שמע האיש מידידיו שבעיר וינה, שנחשבה באותם ימים כמרכז רפואי בינלאומי, יש פרופסור מומחה שיכול להביא רפואה לכאביו. באותה תקופה, הנסיעה מארץ ישראל לוינה היה מסע יקר, מפרך ורב סיכונים. היהודי נאלץ לנסוע בעגלה עד לנמל יפו, משם להפליג באוניה לנמל באירופה ולהגיע ברכבת לוינה. החולה שרכש מראש כטיס הלוך וחזור, ידע כי יוכל לשהות בוינה במשך שבוע אחד בלבד לפני מועד ההפלגה חזרה לארץ ישראל. לאחר מסע מתיש הגיע היהודי לפרופסור, שהודיע לו את הבושרה הבאה: יש לי פתרון שיגרום לכאבים שלך לחלוף, אבל היום אני עסוק מאד, יש לי מטופלים רבים, תבוא מחר לקליניקה ותראה ישועות.
למחרת הגיע היהודי לפרופסור, אך הוא לא היה יכול לקבלו וביקש ממנו לשוב למחרת בבוקר. במשך מספר ימים הגיע היהודי לפרופסור שדחה אותו בלך ושוב. ביום האחרון לשהותו בוינה, פנה והתחנן על נפשו: היום בשעות אחר הצהריים אני צריך לעלות לאניה, להפליג בחזרה לארץ ישראל, אם לא תטפל בי עכשיו כל הנסיעה והמאמצים שהשקעתי לשוא. הפרופסור נענה לתחנוניו, בדק את רגליו בזריזות, נתן לו שתי פיסות עור עבות והורה לו: חלוץ נעליך, תחב לתוכן את העורות הללו, והכאבים יחליפו במהרה. פיסות עור אלו מוכרות כיום בשם 'מדרסים' ונמכרות בכל מדינה ועיר, אבל באותם הימים הם היו רעיון חדש ולא מוכר.
היהודי תחב את העורות לנעליו, והחל לרוץ לעבר תחנת הרכבת, כדי להספיק ולהגיע בזמן לנמל, לפני שהאניה תרים עוגן ותצא להפלגה. היהודי רץ כל עוד נפשו, כשרגליו כואבות כפי שלא כאבו מעולם. אבל הוא ידע שאין לו ברירה, חייב הוא להספיק ולהגיע לרכבת ולהספיק את האניה במועד. בדקות האחרונות הגיע לנמל, ברגלים כואבים הוא דידה על כבש האניה ונפל על הסיפון כשהוא בוכה. אחד הנוסעים היהודים, שראה את החולה מתפתל מכאבים, ניגש ושאלו: מה קרה לך? למה אתה בוכה? ענה לו: במשך שנים אני סובל מכאבי רגלים נוראים, ידידי המליצו לי לנסוע לוינה ולפנות לפרופסור מומחה שיעזור לכאבי, במשך חודשים אני מתכונן לנסיעה הארוכה והקשה, הוצאתי כסף רב על המסע המפרך וגם הפרופסור כידוע לא עובד בחינם… ולאחר כל ההוצאות והמאמצים המצב של הרגלים שלי רק הורע, אני בקושי מסוגל לעמוד על הרגלים.
הנוסע היהודי הקשיב לתלונותיו של החולה וביקש: ספר לי בבקשה כיצד הפרופסור טיפל בך? המרמר החולה: הוא כלל לא טיפל בי, רק נתן לי שתי פיסות עור והורה לי לתחוב אותן לנעליים, מאותו רגע מצבי רק החמיר, אני סובל יותר מכאבי רגלים כפי חשתי מעולם. המשיך ואמר: תחלוץ את נעליך ונראה במה מדובר. שהחולה חלץ את נעליו ושלף את המדרסים, פרץ לפניו בצחוק גדול ואמר: אין פלא שהכאבים לא יחלפו ורק התגברו, מרוב מהירות תחבת את המדרס הימני בנעל השמאלית, ואת המדרס השמאלי בנעל הימנית, הפכת את היוצרות ולכן המדרסים שלך לא הועילו ולהיפך העצימו את הכאבים. החולה שמע לעצתו, וראה איזה פלא, כעבור מספר שעות חלפו כאביו כלא היו, הוא חש כאדם שקיבל את רגליו חדשות במתנה.
הסיפור המשעשע הוא משל להנהגתנו בעולם. כל אדם נשלח לעולם כשבנפשו טבועות שתי תכונות יסודיות. האחת הסתפקות במועט, והשניה שאפתנות חסרת גבולות. מצד אחד יש לאדם נטיה להסתפק במועט, ומצד שני שואף הוא לכבוש את העולם.
בפני האדם עומדת הבחירה מתי להשתמש במדת ההסתפקות, ומתי להשתמש במדת השאפתנות. כאשר האדם משבץ את התכונות האלו באופן נכון, זוכה הוא להיות המאושר בעולם, וכאשר הוא משבץ אותן באופן שגוי, הוא מגיע למרירות ותסכול.
מדת השאפתנות נועדה לעניינים רוחניים, כדי שנשאף לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים, להשתוקק לקרבת אלוקים, נעניק לנשמה כל מה שהיא רוצה בלי להסתפק במועט. ומצד שני, כשמדובר בעניינים גשמיים על האדם לאמץ את מדת ההסתפקות במועט, לדרוש את המינימום הנדרש לקיומו. אך לא אחת קורה שאנו הופכים את היוצרות, כשמדובר בעניינים רוחניים אנו מסתפקים במועט ומקיימים את המצוות רק כדי לצאת ידי חובה, וכשמדובר בגשמיות השאפתנות שלנו לא ידעת גבולות, אנו רוצים לכבוש את העולם ולהשיג קרירה, כסף ומעמד, מה שגורם לנו למרירות ותסכול, היות והאדם לא יוצא מהעולם כשחצי תאוותו בידו.
זהו ההבדל הניכר בפרשתנו בן עשו ויעקב, שניהם מתארים את רכושם. עשו אומר "יש לי רב", ואילו יעקב אומר "יש לי כל". לעשו יש הרבה אבל לעולם אינו מרוצה ממה שיש לו, תמיד הוא רוצה עוד נכסים, עוד צאן ועוד בקר, כשיש לו מנה הוא רוצה מאתיים, והוא אינו עוזב את העולם כשחצי תאוותו בידו. לעומתו, ליעקב אבינו יש כל ולא חסר לו דבר, הוא שמח וטוב גם שאין לו הרבה, תמיד מרגיש הוא שיש לו הכל ולא חסר לו דבר, הוא יודע ששום דבר אינו שלו, הקב"ה נתן לו רק מה שטוב לו, ואם הקב"ה לא נתן לו סימן שאינו טוב עבורו.
כשמדובר בעניינים גשמיים, יעקב אבינו שמח בחלקו ולא חסר לו דבר, אבל כשמדובר בעניינים רוחניים שואף הוא להתעלות בלי גבול ומדה. יעקב אבינו רוצה כל הזמן לחטוף עוד מצוה, עוד תפילה, עוד לימוד תורה, עוד הארת פנים, עוד גמילות חסדים ועוד. כל מגמת חייו להשיג עוד יהלומים רוחניים ולצבור עוד זכויות נצחיות. ואילו עשו ששאיפותיו ממוקדות בגשמיות, חי בתסכול ובמרירות, אינו מוצא מנוחה בעולם, זאת משום שכל תענוגות העולם אינם יכולים להשביע את הנשמה המתפרנסת רק מהנאות רוחניות.
כשהאדם נותן לנשמתו את מה שהיא צריכה, לבו מתמלא בשמחה פנימית ועמוקה, אבל כשהוא מספק את צרכי הגוף ומזניח את צרכי הנשמה, הוא מרגיש תמיד בלבו חוסר סיפוק תמידי וכל חייו הם מרוצה בלתי פוסקת אחר האושר המיוחל שאינו מגיע לעולם. אנשים טועים לחשוב שהם ישיגו את כל האושר באמצעות עושר, אבל הם לא יודעים שפעמים העושר שמור לבעליו לרעתו. שבת שלום!