תומכי תורה
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר… וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ"
(בראשית לב, כה-כו)
בכף ירכו – אלו תמכין דאורייתא, אמר כיון דאיתברו סמכין דאורייתא… אורייתא לא תתקף.
(זוהר הקדוש פר' וישלח)
כמה נוראים הם בזה דברי החפץ חיים זצ"ל, וכמה נכוחים הם בתקופתנו, וזה תוכן דבריו: 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר', מאבק זה של שרו של עשיו עם יעקב כל הלילה, מרמז על מלחמת תרבות עשיו מול תרבות יעקב לאורך כל ימי חשכת הגלויות, 'הידיים ידי עשיו' חבטו בישראל ללא הרף כדי להשבית את 'קול יעקב' – לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. 'וירא כי לא יכול לו', ראה שהמכות והמכאובים לא זו בלבד שלא השביתו את קול יעקב, אלא אדרבה כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ, וספסלי בתי המדרש הולכים ומתרבים מיום ליום והגיעו לממדים שלא נודע כמותם ממעמד הר סיני ועד היום, אזי 'ויגע בכף ירכו' – פגע בתומכי התורה, והיינו משראה שאי אפשר לפגוע בלומדי התורה עצמם, ביקש לפגוע במחזיקיהם כדוגמת הירך המחזיקה את גוף האדם, וכלשון הזוה"ק הנז': 'אמר כיון דאיתברו סמכין דאורייתא… אורייתא לא תתקף' (חשב כיון שנשברו מחזיקי התורה אזי לומדי התורה לא יחזיקו מעמד). וזה היה ב'עלות השחר', והיינו לקראת תום ימי הגלות שהיא תקופת עקבתא דמשיחא אשר הגזירות על לומדי התורה הולכים ומתגברים. אלא שהכתוב הבטיחנו, שלמרות כל הגזירות עדיין יעקב נאבק ובסופו של דבר גם ינצח! ולא עוד אלא שבעבור ניצחון זה, יתעלה לדרגת 'ישראל' – 'כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל', עכת"ד.
ולמותר לציין, עד כמה 'מעשה אבות' זה – הוא 'סימן לבנים' בתקופתנו, שכן עין רואה שאחרי שנים רבות בהם ניסו אישי ציבור פורקי עול להרים יד בתורת משה ולפגוע בלומדי התורה בכל כוחם, אך משראו שדרכם לא צלחה, החלו בשנים האחרונות לפגוע 'בהחזקת התורה' בכל מיני גזירות וקיצוצים בתקציבי מוסדות התורה. ברם דוקא הגזירות הללו, מבשרות על תקופת מלחמת 'עלות השחר' אשר בסופה ניצחון עולם התורה מובטח גם במערכה זו.
אלא שעדיין צריך להבין, מדוע במאבק מול לומדי התורה לא עלה בידי שרו של עשיו לפגוע ביעקב ולא עשה בו שום רושם כלל. ואילו במאבקו מול 'תמכין דאורייתא', הצליח סוף סוף לגרום לחבלה בכף ירכו. ועל כך השיב הספורנו (שם), וז"ל: 'לא יכול לו' – לרוב דבקותו תמיד באל יתברך במחשבה ובדיבור. 'ויגע בכף ירכו' – הודיע החטא העתיד במדרכי עמו, ובדעתו בזה, פסק הדיבור ותקע כף ירכו בהאבקו, עכ"ל. והכי פירושו, כל זמן שיעקב מחובר לעץ החיים והיינו שהוא דבק בתורה במחשבה ודיבור, אין שום כוח בעולם היכול לפגוע בו (כדוגמת מ"ש על דוד המלך ורבי יהושע בן לוי ועוד, שאפילו מלאך המות לא יכל ליטול את נשמתם כל זמן שהיו דביקים בתורה, עד שעשה עמהם תחבולות להסיח את דעתם ואז נטל את נשמתם). ברם כאשר הודיעו שרו של עשיו כי בעתיד יקומו חטאים מתוך 'מדרכי עמו', דהיינו מנהיגי ציבור אשר יבקשו לפגוע בהחזקת התורה, אזי נבהל יעקב מזה והסיח דעתו לרגע, ובזמן הזה פגע בכף ירכו, עכת"ד הנפלאים אשר כאמור מתגשמים הם לנגד עינינו במלואם.
ומכאן מודעה רבה לכל ה'תמכין דאורייתא', שידעו שבזמן הזה עיקר מאבקו של השטן לפגוע בלומדי התורה, הוא בהתשת כוחם של מחזיקי התורה בכל מיני אמצעים ותחבולות. אשר על כן דוקא בעת הזאת, עליהם לאזור חיל ולתמוך במוסדות התורה ביתר שאת ויתר עוז, עדי עד תתקיים בנו הבטחת הכתוב 'כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל'! וברוך אשר יקים את כל דברי התורה הזאת, ואמר כל העם אמן.
והואיל ודברי תורה צריכין חיזוק וכל שכן מחזיקי התורה, בוא וראה מהו גודל שכרן של הזוכים להחזיק בידי לומדי תורה. וראשית בזה יש לנו להתבונן בדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א, ח): 'כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר… אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה… ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדת הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו, כמו שדרשו חז"ל בפסוק 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך' (דברים לג, יח), עכ"ל. וכן הוא לשון הטור ומרן השו"ע (יו"ד סימן רמו, א). והנה מ"ש 'ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו', אין הכוונה רק למעלה סגולית בבחינת מעלה עליו הכתוב כאילו למד בעצמו, אלא הוא לשון הבטחה של לימוד תורה ממש, והיינו שאחר מיתתו מלמדים אותו את כל תורתו של הלומד שהחזיק בו. שאם לא כן, מה הנאה ותועלת יש לזבולון לשבת לצד יששכר בהיכל התורה בישיבה של מעלה, אם אינו מבין כלל מה שלומדים שם! וזה לענ"ד עומק דברי הרמב"ם במה שסיים להוכיח כן מדברי הכתוב 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך', רוצה לומר שבצאת זבולון מן העולם, ילמדוהו את כל תורתו של יששכר, והבן.
ואכן מאי דילפינן מסברא, מפורש הוא בדברי החפץ חיים (שמירת הלשון שער התורה)וכו'.
וכיוצא בזה שמעתי בשם הגר"א קוטלר זצ"ל, אשר דרש כן מדברי הכתוב (קהלת ז, יב) 'בצל החכמה בצל הכסף', והיינו שהמחזיק בידי לומדי תורה, זוכה בכספו לקנות את חכמת תורתם. וכו', ושוב מצאנו כעין זה מפורש בדברי הגאון רבי יעקב ישראל אלגאזי זצ"ל (שמע יעקב פרשת בהעלותך): 'שמעתי מפי קדוש הרב המובהק כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל, שאמר שראה בספרן של צדיקים ראשונים, כי כל מי שנתן מממונו ללומדי תורה, אף על פי שהוא עם הארץ זוכה שלאחר מיתה מלמדים אותו תורה הרבה'. ובסוף דבריו ביאר על פי זה, דברי רבותינו 'שכל המהנה לתלמיד חכם מנכסיו נפשו תקום בתחיית המתים'. ויש להעיר, הרי ידוע מאמר רבותינו עה"פ 'כי טל אורות טלך' (ישעיה כו, יט), מי שבידו תורה – טל תורה מחייהו בתחיית המתים. וא"כ עם הארץ שלא למד תורה אלא שרק החזיק תורה, במה יקום לתחייה. אלא על כרחך הוא שאמרנו, שמלמדים אותו תורה אחר מותו, וטל תורה שבו עצמו מחייהו, עכת"ד.
ובזה יאירו דברי הזוהר הק' (פרשת ויחי) עה"פ 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך', וזת"ד: מדוע הקדים יעקב בברכותיו את זבולון לפני יששכר, הרי יששכר עוסק בתורה ואילו זבולון רק החזיק בו בממונו. אלא לפי שחלק מפיתו שבפיו ונתן ליששכר, זכה והוקדם לברכה. ומכאן שכל הסועד לתלמיד חכם, נוטל מהברכות שלמעלה ושלמטה וזוכה לשני שולחנות – בעולם הזה ובעולם הבא, עי"ש. אלא שעדיין צריך ביאור, היאך תהא מעלת הסועד לתלמיד חכם, יותר מהתלמיד חכם עצמו. ובפרט שכבר אמרו במשנה (פאה א, א) 'ותלמוד תורה כנגד כולם', ומשמע שהתורה חשובה יותר מגמילות חסדים והכנסת אורחים וכו' המפורשים שם. ברם לפי המבואר, דהמחזיק בידי תלמיד חכם – הוא עצמו 'תלמיד חכם', אתי שפיר משום דאית ביה תרתי: לימוד תורה בפועל, וגמ"ח עם תלמיד חכם!
וסימנא טבא אמינא להאי מילתא, מדברי רש"י על המשנה (שם) 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם'. ופי' רש"י (קידושין שם ד"ה רבי אידי), לפי שבכל המצוות הללו הבריות נהנין ממנו ונמצא טוב לשמים וטוב לבריות, עי"ש. והיינו שדוקא במצוות אלו שהבריות נהנין מהם, הרי שבמידה כנגד מידה גם אוכל מפירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, משא"כ שאר מצוות שאין מהם הנאה לבריות ולכן אין עליהם שכר בעולם הזה. נמצא לפי"ז שעיקר מצות תלמוד תורה הוא כשנהנין הבריות מהלומד בה, ולא עוד אלא שמידת ההטבה לאחרים הנדרשת מלומדיה היא גדולה יותר משיעור ההטבה שנהנין הבריות מכיבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים וכו', שהרי נאמר בה 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. ולפי המבואר, הרי ש'תורתו' של זבולון יש בה משום 'הנאה לבריות', מפני שיסודה במה שתמך ביששכר, ולכן בדין הוא שיהא אוכל מפירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. וזה לענ"ד עומק דברי הזוה"ק במה שסיים, 'וזוכה לשני שולחנות', והבן.
ואם אין די בכל זה, פוק חזי לדברי הגאון חתם סופר זצ"ל (תורת משה), אשר הפליג עוד במעלת מחזיקי התורה עד שקבע: 'כי שכרו של המחזיק תורה, הוא כמי שלומד תורה 'לשמה'. שכן קל יותר לתמוך לשמה בלומד התורה, מאשר הלומד עצמו שצריך עבודה גדולה כדי להגיע לדרגת תורה לשמה, עי"ש.
ועוד מצאנו מעלה יתירה במחזיק יותר מהלומד, לענין זכות 'כפרת עוונות'. דהנה גמ' ערוכה היא (סנהדרין קב, ב) אודות אחאב שנתכפרו לו מחצית מעוונותיו בזכות שתמך בתלמידי חכמים מנכסיו, ועיין במהרש"א שם: 'ומה אחאב שהיה עובד עבודה זרה וחוטא ומחטיא את הרבים, כיון שתמך מנכסיו לתלמידי חכמים כיפרו לו מחצה, שאר בני אדם שמהנים תלמידי חכמים מנכסיהם על אחת כמה וכמה שהמצוה תכפר עליהם', עי"ש.
הנה אתה הראת לדעת, כי מ"ש הרמב"ם ודעימו גבי מחזיק התורה, כי 'יתחשב לו כאילו לומד בעצמו', הוא כפשוטו ממש. ולא עוד אלא שמעלת זכות תורתו גדולה יותר מהלומד עצמו, בכמה עניינים נשגבים. ומי האיש אשר ישמע כל אלה ולא ירוץ לתמוך בתלמידי חכמים בכל כוחו!
(אורות הפרשה – וישלח)