הלכה בפרשה- ויצא
בישולי גויים ב
בישולי גויים לצורך חולה בשבת
תבשיל שבישלו גוי בשבת בשביל חולה שאין בו סכנה, לא גזרו בו חז"ל לחולה משום בישולי גוים, כיון שאי אפשר לבשל בשבת לחולה שאין בו סכנה על ידי ישראל. ואם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, אם התבשיל נעשה על ידי גוי בביתו של ישראל, מותר אפילו לאדם בריא לאכול ממנו במוצאי שבת, אבל אם נתבשל בביתו של הגוי, אסור לאכול ממנו במוצאי שבת, ואפילו החולה עצמו אסור לו לאכול ממנו במוצאי שבת, כיון שאפשר לבשל לו כל צרכו על ידי ישראל. [
כלים שבישל בהם הגוי לצורך ישראל
כלים של ישראל שבישל בהם גוי תבשיל לעצמו, צריכים הכשר על ידי הגעלה, כיון שנבלע בהם טעם התבשיל האסור לישראל משום בישולי גוים. ואם הם כלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה בשאר איסורים, מכל מקום באיסור בישולי גוים שאין לו עיקר מן התורה, מותרים הכלים על ידי הגעלה ג' פעמים. ואם הגוי בישל תבשיל לחולה שאין בו סכנה בשבת, אין הכלים צריכים הכשר כלל. וכל שכן אם הדבר נעשה בביתו של ישראל, או בבית חולים יהודי, שאין הכלים צריכים הכשר כלל.
כבישה כבשול לענין בשולי גויים
כרוב ולפת הכבושים במי מלח, וכן מלפפונים הכבושים במי מלח, מותר לקנותם מן הגוים, ולאוכלם, שאף על פי שבכל האיסורים קיימא לן מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל, מכל מקום בדין בישולי גוים שכל עיקרו אינו אלא מדרבנן, לא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש. ואף על פי שיש לחוש שמא כבשו אותם בכליהם האסורים, סתם כלים שלהם אינם בני יומן, והוי נותן טעם לפגם, ומותר .
בשולי גויים ע"י קיטור
סוכר הנעשה על ידי גוים מן הלפת האדום, אף על פי שהלפת אינו נאכל חי, הסוכר מותר, מפני שעיקר בישולו נעשה על ידי קיטור, ובזה אין איסור בישולי גוים.
שיעור המינימום בבישולי גויים
גוי שבישל מאכל, ואי אפשר לאכלו, והישראל בישלו שנית והכשירו לאכילה, אין בדבר משום בישולי גויים. וכן אם ישראל בישל עד שיעור כמאכל בן דרוסאי, שנאכל על ידי הדחק, והגוי חזר ובישל וגמר בישולו, אין בזה משום בישולי גויים.
בננה מטוגנת
בננה ציפס, דהיינו בננה שטוגנה כשהיא בוסר, אף שטוגנה על ידי נכרים, אין בה איסור בישולי נכרים, וכן, שזיף מיובש, שבשעת עשייתו מייבשים אותו עד שנעשה כאבן, ואח"כ מבשלים אותו הנכרים ומכשירים אותו לאכילה, אין בו איסור בישולי נכרים.
בננה ציפס, שהוא פרי שמטגנים אותו בעודו ירוק והוא בוסר, ועתה אינו ראוי לאכילה כלל, ורק אחר טיגונו הוא נהיה ראוי לאכילה, אין בה איסור בישולי נכרים, מכמה טעמי, חדא, דהרי אם ישאירו את הבננה במקום גידולה תתבשל ותהיה ראויה לאכילה כמות שהוא חיה, ואף אם תמצי לומר שבננה זו היא מין מיוחד, י"ל, שעדיין רוב מינה של הבננה נאכל כמות שהוא חי, לפיכך אין בה איסור בישולי נכרים.
בשולי גויים בשווארמה
מאכל הנקרא "שווארמה", שהם חתיכות הודו, המונחים על שיפוד גדול העומד על צירו, כשמסביב לשיפוד זה ישנם לוחות ובהם גופי חימום המתלהטים בחום רב, ומכוחם נצלים חתיכות ההודו המונחות על השיפוד, והשיפוד מסתובב כל הזמן, והבשר שעליו נצלה תוך כדי סיבובו, [ישנם מספר גופי חימום לגובהו של השיפוד, כשכל להבה ניתנת לכיבוי והדלקה לפי הצורך, בהתאם לכמות הבשר שעל השיפוד ובהתאם לכמות הלקוחות במקום], מכח חומם של גופי החימום, הבשר הקרוב לאש מתבשל ונצלה, וחותכים אותו בסכין וכך הוא מוגש ללקוחות, ומחמת החיתוך של הבשר בגלגל השיפוד, מתגלה החלק הפנימי של הגלגל, ואז הוא נחשף לחומם של גופי החימום, ואז נצלה גם הוא, וחוזר חלילה.
ומעתה, האם מותר לנכרי לחתוך מגלגל השווארמה לצורך הלקוחות, שלכאורה יש לומר, כי אף אם היהודי ידליק את גופי החימום הללו הסובבים את השיפוד, והיהודי ניח את השיפוד על מכונו, בסמוך לגופי החימום, מכל מקום, הרי לאחר חיתוך הבשר החיצוני ע"י הנכרי, נגלה החלק הפנימי יותר אל האש, ונמצא שהגוי גורם לבישול הבשר הפנימי, ולצלייתו. ואמנם מה שנחתך ללקוח הראשון ודאי מותר שהרי הישראל הדליק את האש, והוא שהניח את השיפוד מול האש, אבל השכבה היותר פנימית, לכאורה יש לחוש בזה משום בישולי נכרים.
אולם, לאחר העיון נראה שאין לאסור דבר זה, שהרי הדבר ברור שאף קודם שהנכרי חתך את שכבת הבשר החיצונית, הסמוכה לאש, כבר נתבשל החלק הפנימי יותר לפחות כמאכל בן דרוסאי, ונמצא שהנכרי בחיתוכו רק גורם לקרב את בישולו של החלק הפנימי, ממאב"ד לבישול גמור, וכבר פסק מרן (בסי' קיג סעי' ח) שאם נתבשל התבשיל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי, שוב אין בישול נכרי אוסרו. וע"ע במה שהארכנו בזה באות הקודמת.
(ודרך אגב, מאב"ד בדין בישולי נכרים הוא שליש בישול, שלא כפי הנפסק בהלכות שבת, שם פסק מרן (בסי' רנד סעי' ב) כדעת הרמב"ם שמאב"ד הוא חצי בישול, הואיל וכדאים הם רש"י והרשב"א לסמוך עליהם באיסור בישולי נכרים שמקורו מדרבנן. (בית יוסף קיג סעיף ח, ובכה"ח קיג ס"ק נז(
ואף אם קרה המקרה, ובאו הרבה אנשים בבת אחת, כך שהגוי נדרש לקלף שכבה גדולה מן השיפוד, כך שרואים אנו בחוש כי הבשר הנמצא בשכבה הפנימית הוא כמעט חי, ולא נתבשל אפילו כמאב"ד, גם בזה יש מקום להתיר, הואיל וברור הדבר כי אם היה נשאר הבשר על השיפוד כשהוא סמוך לגופי החימום הלוהטים, זמן רב, אף בלא חיתוכו כלל, היה מתבשל כולו, כולל החלק הפנימי ביותר, הסמוך ממש לשיפוד, ונמצא שחיתוכו של הנכרי רק גרם שהחלק הפנימי יתבשל מהר יותר, ואף בלא חיתוכו בסופו של יום ודאי שהכל היה מתבשל. והדבר דומה למה שאמרו בגמ' (עבודה זרה לח), שאם היה תבשיל הדורש זמן בישול של תרתי שעי, (שתי שעות), והגיס הגוי ובזכות זה התבשל התבשיל בחדא שעתא, (שעה אחת), שרי. וכן פסק מרן השו"ע (סי' קיג סעי' ו'), שאם בישל ישראל ובא הנכרי והגיס בקדרה, מותר, אף שמכח הגסתו של הנכרי התבשל התבשיל מהר יותר.
ועוד יש סברא להתיר בזה, שהנה אין הגוי עושה את מעשה הבישול של הבשר הפנימי בידיו, אלא הוא רק גורם את בישולו, על ידי שהוא חותך ומקלף את שכבת הבשר החיצונית, וידוע, כי באיסור דרבנן לא אסרינן גרמא, (וכפי שאנו מקילים בשבת על פי יסוד זה). וזאת מלבד שאפשר לצרף לסניף את סברת הראב"ד, שעובד נכרי בבית ישראל לא אסרו. ואת סברת הרשב"א שעובד בשכר אין בו איסור. וכנ"ל.