פרשה ולקחה
בפרשה מצינו, שרחל אמנו ציפתה להיפקד והפצירה ביעקב אבינו שיעתיר ויתפלל עבורה, שה' יתברך יפתח את רחמה. ואכן, לאחר שלאה אחותה ושתי השפחות ילדו נאמר ויזכור אלקים את רחל, רחל אמנו נפקדה בבן. ולאחר שילדה את בנה קראה לו יוסף, והסיבה, אסף אלקים את חרפתי.
רש"י ביאר בשם מדרש אגדה, חרפתי כלומר שכל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות את סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה? בנך. מי אכל תאנים אלו? בנך. ע"ש.
והדבר תמוה, וכי יעלה על הדעת שלאחר שרחל ילדה בן קדוש מרחם, בן שהוא אחד משנים עשר השבטים הקדושים, בזמן לידתו תתמקד בדבר זה – כדי לומר ולתלות את סרחונה בילד ולא בה?
מסופר על רבי שלום אייזן זצ"ל שהיה תלמידו של רבי איסר זלמן זצ"ל. כאשר בנו של רבי שלום אייזן הגיע למצוות, הלך להזמין את מורו ורבו רבי איסר זלמן לקידוש שיערך ביום שבת קודש. היה ברור לו שרבו לא יבוא להשתתף בקידוש, כיון שהוא מתגורר במקום מרוחק מבית הכנסת שבו יערוך את הקידוש, אבל בכל זאת הוא הלך להזמינו כהכרת הטוב, מתוך דרך ארץ, וגם כדי לקבל את ברכתו עבור בנו.
למרבה הפלא, באמצע הקידוש הופיע בפתח הדלת דמותו של מורו ורבו, אשר עשה דרך ארוכה בגילו המופלג מביתו ועד בית הכנסת בו נערך הקידוש. רבי שלום אייזן שאל את רבו מדוע כבודו הטריח לבוא עד כאן? הדרך היא מאד ארוכה וקשה לכבודו? אבל רבי איסר זלמן ענה לו: באמת דע לך שדרך זו היתה קשה מאד עבורי, הדרך היתה מעבר לכח שלי, אבל משום הכרת הטוב באתי עד כאן כדי להשתתף בקידוש.
תשובתו של רבי איסר זלמן זצ"ל הדהימה את רבי שלום אייזן, ומיד שאל: הכרת הטוב לי? איזה הכרת הטוב הרב צריך לתת לי? ההיפך אני הוא זה שצריך להוכיר טובה לכבודו שטרח עד כאן? ענה לו רבי איסר זלמן: יש לי הכרת הטוב גדולה עבורך ועבור בנך, משום שרק בגלל ההזמנה שלך לבוא לקידוש בשבת זכיתי להרהר בתשובה. שהרי בזמן שבאת להזמין אותי לקידוש חשבתי בלבי, והרי רק לפני זמן קצר נערכה החתונה שלך וכבר בנך הוא בגיל המצוות, וכי כזה מהר חלפו להם 13 שנה, אם כן, הזמן עובר מהר מאד וצריך להספיק עוד ועוד! ומחמת שהרהרתי בתשובה בזכותכם אני חייב לכם הכרת הטוב, ומן הראוי שאני יטרח עד כאן כדי להשתתף עמכם בקידוש.
ע"פ זה מבינים אנו, כאשר נולד יוסף ודאי שרחל אמנו חשבה רק על הטובה הגדולה שהקב"ה זיכה אותה, היא ראתה שגם היא זוכה להעמיד חלק מהשבטים הקדושים, אבל באותה שעה ידעה רחל שהיא צריכה להכיר טובה בשלימות ולהודות גם על הפרטים הקטנים. לפיכך לבנה קראה יוסף, להודות לה' יתברך שזיכה אותה בבן, גם אסף ה' את חרפתי, כך היא הודתה בשלימות גם על הפרטים הקטנים ביותר!
וע"פ דברים אלו נבין דבר נוסף, לאחר שלאה ילדה את בנה הרביעי היא קראה בשם יהודה, וכך אמרה הפעם אודה את ה'. ובגמרא בברכות (ז:) הובא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתה.
והקושיה זועקת מאליה, והרי כבר אדם הראשון הודה לה' יתברך, כמובא במדרש שאמר אדם הראשון את המזמור בתהלים – מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ואף מצינו עוד שהם הודו לה' יתברך, והם היו קודם לאה, וכיצד יתכן לומר שעד שלאה לא הודתה לא היה אדם שהודה להקב"ה?
אלא ע"פ הדברים המבוארים מבינים אנו, ישנם שני סוגי הודאה. אדם המספר על הצלחתו לכולם, ואומר כמה אני מודה לה' יתברך שעזר לי, הודאתו היא לא הודאה שלימה, כיון שאכן מודה הוא לה', אבל עדיין הוא טופח לעצמו על השכם בזה שחלק מההצלחה תלויה בו. לעומת זאת, לאה היא היתה הראשונה שבאה והודתה לה' יתברך בלב שלם, מתוך הכרה וידיעה שלא מגיע לה לקבל כלום, והבן הנוסף שהיא קיבלה זה במתנה גמורה. שהרי לאה ראתה ברוח הקודש שיהיו ליעקב אבינו רק 12 שבטים בלבד מתוך ארבעה נשים, ואם כן אם נעשה חשבון כל אשה צריכה להביא לעולם רק 3 בנים בלבד, לפיכך שנולד יהודה בנה הרביעי, אז התבוננה בדבר וראתה שקיבלה ילד נוסף במתנה.
מטעם זה הגמרא מביאה, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתה. כיון שכולם הודו לה' יתברך אבל עדיין תלו את ההצלחה שלהם במעשה ידיהם. אבל לאה היא זו שהיתה הראשונה שבאה והודתה לה' יתברך בלב שלם מתוך ידיעה שלא מגיע לה לקבל כלום, ורק בחסד נתן לה השי"ת עוד בן נוסף, היא זו שהיתה הראשונה שהודתה לה' יתברך בשלימות. שבת שלום!