"עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"
פרשת "בְּרֵאשִׁית"
בסימנא טבא, מתחילים אנו מחדש את קריאת חמשת חומשי התורה, לאחר שסיימנו את קריאת התורה, בשמחת התורה בפרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה", מתחילים אנו את פתיחת השנה בקריאת פרשת "בְּרֵאשִׁית" מחומש הראשון חומש "בְּרֵאשִׁית".
בפרשת "בְּרֵאשִׁית" נמצאים נושאים רבים ומגוונים, הראשון שבהם הינו בריאת העולם, מה הקב"ה ברא בכל יום ויום מימי הבריאה, סיפור בריאת אדם הראשון וחוה אשתו, סיפור קין והבל והמאבק שהיה בניהם, חטאו של אדם וחוה ועונשם. ועוד נושאים רבים אחרים.
אחד הנושאים החשובים בסיפור בריאת העולם הינו בריאת אדם וחוה. שללא ספק פאר היצירה לזכר העשיה הוא האדם, כידוע לכל שברא הקב"ה בעולמו דומם, צומח, חי ומדבר, כך שהמדבר שהוא האדם, הוא פאר העשיה. וכך מספרת התורה, שבתחילה ברא הקב"ה את האדם, אך על בריאת האדם נאמר בפרשה "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (ב', יח'). ואז החליט הקב"ה לברוא את האישה את חוה. את בריאת האישה מתארת התורה כך בפרק ב' פסוקים כא'-כד' "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
התורה מתארת את בריאת האישה, בצורה מפורטת, ועיקרון ויסוד הדברים, שהקב"ה לקח צלע מצלעותיו של האדם, וברא את האישה.
ועל כן נשאלת שאלה פשוטה המתבקשת מאליה, ידוע הדבר ומפורסם העניין שבריאת האדם הינה מעפר ומהחול, כפי שנאמר בקללת הקב"ה לאדם, לאחר אכילתו מעץ הדעת, בראשית ג' יט' "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ. כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". העפר הוא הדבר הזול ביותר, והדבר המצוי ביותר, אם כך הם הדברים אז מדוע הקב"ה בורא את האישה באופן המוזר והקשה ביותר בלקיחת צלע מהאדם עצמו, מן הראוי שהיה בורא את האישה מעפר באופן עצמאי, שלא קשור לאדם, הרי העפר הוא החומר הזול והמצוי ביותר?? האם בריאת האישה באופן הזה ולא באופן הפשוט יותר, ביצירת האישה מעפר עצמאי בא ללמדנו דבר מה? האם יש כאן מוסר השכל וכו'??
אלא חייבים אנו להסביר שבזה המעשה ישנו מסר יסודי וחשוב ראשון במעלה, הנחת היסוד היא שבכל דבר זוגי ישנה בו מחלוקת, ישנה מריבה, מכיוון שבאופן טבעי דבר זה יכול להתחלק. וידוע שאין שני מלכים מולכים בכתר אחד, על כן כל דבר זוגי הוא פוטנציאל למחלוקת ולמריבה.
ניתן להוכיח זאת ממקורות רבים, אך ננסה להוכיח זאת מעצם מעשה הבריאה שהוא הנושא שבו אנו עוסקים.
בבריאת יום השני לא נאמר עליו "וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי טוֹב" וזאת מדוע?? מכיוון שהיום השני הוא יום זוגי ובו היתה מחלוקת, הקב"ה מבקש "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (א', ז').
מספר המדרש שהיה ויכוח ופולמוס קשה בין המים מכיוון שהמים התחתונים לא רצו להיות למטה אלא רצו להיות למעלה קרובים לקב"ה, ואולי זאת בצדק. מלחמה קשה בין המים העליונים לתחתונים, עד שאומר המדרש שהקב"ה לכאורה הסכים לטענת המים התחתונים, ופיצה אותם בזה שהשמש תאייד אותם. ואז גם הם יעלו למעלה, המלח הנשאר לאחר איוד המים יינתן על הקורבן, כמו שנאמר בספר ויקרא שעל כל קורבן צריך לתת מלח. ועל ידי נתינת המלח בקורבן גם המלח הנשאר מהמים התחתונים שיתאדו יעלה גם הוא למעלה. ובכך הגיעו לפשרה מינימאלית מהמחלוקת שהיתה בבריאה ביום השני, שהוא כאמור יום זוגי.
כמו כן מצאנו ביום הרביעי מחלוקת בבריאה, מכיוון שכאמור יום הרביעי הינו זוגי, והמחלוקת היתה בין המאורות שהקב"ה ברא ביום הרביעי, נאמר בפרשתנו בעניין המאורות "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (א', טז'). ידועה השאלה המפורסמת על הפסוק הנ"ל, שישנה סתירה בין תחילת הפסוק לבין המשכו. בתחילה נאמר "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" הווה אומר ששני המאורות היו גדולים כאחד, גם השמש וגם הירח היו גדולים, ואילו בהמשך הפסוק נאמר "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" והשאלה היא כיצד יש מאור גדול ומאור קטון הרי בתחילה שניהם היו גדולים??
על כך עונים חז"ל ואומרים שאכן בתחילה הקב"ה ברא את שניהם גדולים, אבל הלכה הלבנה (הירח) וקטרגה לפני הקב"ה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד היתה מחלוקת בין הלבנה לחמה, לכן הקב"ה מיעט את הלבנה והפכה ממאור גדול למאור קטון. בגלל שהיום הרביעי הינו זוגי הוא פוטנציאל למחלוקת, בפרט ובמיוחד שנבראו בו שני דברים שמש וירח, שגם הם דבר זוגי, דבר זה מוסיף יותר מתח ויותר פוטנציאל לויכוח. ואכן כך היה, וכדי להרגיע את המחלוקת אחרי שהקב"ה מיעט את הלבנה הוא הוסיף לה את הכוכבים. בעקבות הוספת הכוכבים ללבנה יש ריצוי ונאמר כאן "וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי טוֹב".
עתה מגיעים אנו ליום השישי, שהוא יום זוגי המסוגל חלילה למחלוקת, ובו צריך לברוא שני דברים את האיש ואת האישה וזה דבר מוסיף למסוגלות ולמחלוקת, יש לציין ולומר בשאר ימי הבריאה אם תהיה מחלוקת בין הדברים, זה דבר שאינו טוב אך העולם יכול להמשיך ולהתקיים, אבל לברוא איש ואישה שהם שניים ותהיה בניהם חלילה מחלוקת אין דבר זה יכול להסתדר במציאות, מכיוון שהקב"ה מצווה עליהם "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", לעולם האיש והאישה הנשואים צריכים להיות אחד, לכן כיצד פתר הקב"ה פרובלמה זו?! אם הקב"ה היה בורא את האישה מעפר חדש, ואת האיש ברא כבר מעפר אחר, נמצא שהאיש והאישה הם שני ברואים נפרדים, שזה דבר זוגי ולעולם תהיה בניהם מחלוקת, לכן עשה הקב"ה בחוכמה וברא את האישה מתוך צלע של האיש, ובכך בעצם נבראו שני דברים איש ואישה, אבל נבראו מדבר אחד. ועצם בריאה זו תגרום להם לאחדות תמידית בניהם. מכיוון שיש שניים שהם בעצם אחד. לכן הקב"ה ברא את האישה באופן הזה, לקיחת צלע מהאדם ולא ברא אותה מעפר חדש אחר. שהשלום ישרור לעולם ולתמיד בכל בית ובית.
ואז מגיעים ליום השבת שהוא היום השביעי ועל כן השבת הינה שלום, ומוטיב זה של השלום צריך להקרין ולהשפיע על כל הבריאה, שתמיד השלום יהיה בבריאה וביקום, תפילה אנו לקב"ה שישרה עלינו שלום לעד, אמן.
בברכת שבת שלום ומבורך.