•תורת חסד•
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה" (בראשית יב, ח)
היה למוד ללמד ולפרסם האלקות. (רמב"ן שם)
משאת נפשו של אברהם אבינו ע"ה היתה לפרסם את שמו של הקב"ה בעולם, זה היה חפצו וכל ישעו ובכך ראה את יעודו ותכלית חייו עלי אדמות – 'היה למוד ללמד ולפרסם האלקות'. גם האשל המפורסם שנטע בבאר שבע היה למטרה זו – 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם' (בראשית כא, לג), ובמדרש (ילקוט שמעוני שם): 'מלמד שהקריא אברהם אבינו שמו של הקב"ה לכל עובר ושב'. וכן מפורש ברש"י (שם): 'על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם'. ואכן מידה זו חקוקה בשמו 'אברהם העברי – אברהם מעבר אחד וכל העולם כולו מן העבר השני', והיינו שעל אף היותו בודד באמונתו וראה את כל 'העולם' מן העבר השני, אזר אומץ בנפשו להחדיר את אמונתו לכל עובר ושב – 'אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים'.
והנה מלבד 'אהבת ה" אשר בערה בקרבו, היתה בו מידה מופלגת של 'אהבת חסד', ואולם שמו חקוק בדברי הימים כ'עמוד החסד' ולא 'עמוד האמונה'. ברם לכשנתבונן נראה, שאין כאן שתי אהבות וממילא אין כאן שני עמודים, מפני שאהבתו האין סופית לגמול חסד עם הבריות נגזרת מאהבת ה' היוקדת בקרבו. שכן מידת ההטבה לאחרים טבועה בעצם הבריאה כדרך שאמרו בגמ' (פסחים קיג, א) 'יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק', וכל שכן הוא באדם אשר נברא בצלמו של אל רחום וחנון, שבטבע נפשו הוא להוט להעניק מאהבתו לאחרים. אמור מעתה שמידת החסד המופלגת של אאע"ה אשר נועדה להאהיב שם שמים ברבים, מגלה על שיעור מידת אהבת ה' שהיתה בו, והבן.
ובזה נבין קצת עומק דברי רש"י המופלאים עה"פ 'אל נא תעבור מעל עבדך' (בראשית יח, ג), ופי' רש"י: 'והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס האורחים', עי"ש. ומכאן דרשו רבותינו 'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה'. ובאמת שמאמר זה נשגב הוא מבינתנו עד למאוד, שכן היאך יהא כבוד האדם חשוב יותר מכבודו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, עד שאמר לו אברהם 'להמתין'! ברם לאור האמור, הרי שמידת הכנסת אורחים היא גופא כבוד השכינה, שכן היא מגלה על אהבת ה' אשר ציוה לנו לקיים מצוה זו. ובפרט שכוונת אאע"ה במצוה זו היתה להאהיב שם שמים על אורחיו, כמבואר לעיל.
וכן אמרתי להמתיק בזה את ענין הנסיונות שנתנסה בהם אאע"ה, כדברי המשנה (אבות ה, ג) 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ע"ה'. ולפי הנראה הגדול שבכולם הוא 'נסיון העקידה', שכן הוא מפורש בתורה יותר מכולם 'והאלוהים ניסה את אברהם' (בראשית כב, א). והלב משתומם, וכי כל צדקותיו ומפעליו הכבירים של אאע"ה להאדיר את שמו של הקב"ה בעולם, אין בהם די עד שצריך להעמידו בכור מבחן העקידה, ורק לאחר שעמד בו הוכתר בתואר 'עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה'! (בראשית כב, יב). אך לפי המבואר, אפשר שתכלית נסיון העקידה הוא לבחון שמא מפעל חסדיו הוא מצד נטייתו הטבעית לגמול חסד עם הבריות הגם שניכר בו אהבת ה' ופרסום האמונה, כדוגמת הנותן צדקה לעני רק מפני שנכמרו רחמיו עליו. ועל כן נתנסה לעשות מעשה שהוא היפך מידת החסד והרחמים – 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת…'! (בראשית כב, ב). ואכן עמידתו בנסיון זה, גילתה צדקתו – שכל מעשיו ומפעליו עם הבריות – יסודם אך ורק מאהבת ה' יתברך. וזה שאמר 'עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה', עתה ידעתי כי כל רחמיך עם הבריות אינם מצד טבעך אלא מצד יראת הרוממות אשר בך. ואפשר שזה עומק חתימת דברי המשנה (שם) 'להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ע"ה', רוצה לומר שתכלית הנסיונות נועדו לגלות שכל מעשיו הם פועל יוצא מ'חיבתו' של אאע"ה להקב"ה, וכדפי'.
וכיוצא בזה מצינו שהקב"ה ניסה את יעקב בהיפך מידת 'האמת' שהיתה חקוקה בשורש נפשו, ושלח אותו לחרן להתגורר עם לבן אבי הרמאות כדי לבחון האם ישתנה טבעו, שכן אי אפשר לגור עם השקר זמן כה רב מבלי שישתנה טבעו ותיפגע מידת האמת שבו. ברם יעקב הוכיח שמידת האמת החתומה בשורש נפשו, אינה מצד טבעו האנושי, אלא מצד יראת ה' הטבועה בו. וזה שאמר 'עם לבן גרתי', ופי' רש"י – 'ותרי"ג מצוות שמרתי', רוצה לומר הגם שגרתי עם לבן הארמי לא נפגמה מידת האמת שבי, יען כי היא בכלל תרי"ג המצוות אשר שמרתי, והבן.
ולפי הנראה, זה עומק דברי המהר"ל (אבות שם): 'כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק, כדי שיהיה נמצא צדקתו בפועל נגלה ולא שיהיה צדיק נסתר… כי הנסיון הוא שרצה השי"ת שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במידת הדין ולא במידת הרחמים, ואין הידיעה במידת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפועל לגמרי ואז הידיעה בצדקתו הוא במידת הדין', עי"ש.
וברור שכן הוא ממש לענין 'אהבת תורה', והיינו שמי שאוהב תורה ומכיר בערכה, לא יתכן שלא ישפיע מטובה לאחרים, שכן ידועים בזה דברי תנא דבי אליהו (פרק כז) עה"פ הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז): 'אין רעב אלא הרעב מן דברי תורה, ואין לחם אלא דברי תורה… מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו גם כן לאחרים וכו'. וכן אומר הנביא (שם) כי תראה ערום וכיסיתו, כיצד אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך ולמדו קריאת שמע וכו', לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצוות', עי"ש. ואחר הדברים האלה, ברור שכשם שלא יתכן בטבע האדם שיראה את חבירו גווע ברעב אל מול עיניו או ערום בשוק, ולא יפרוס לו מפתו ויעניק לו מכסותו – כך הוא ממש לענין הרעבים לתורה והצמאים לדבר ה' והערומים ממצוות. ואם מתעלם הוא מהם, אות וסימן מובהק הוא שאינו מכיר בערכה וחשיבותה של תורה להצלת חיי האדם.
ובשכר זאת אמרתי לבאר בטוב טעם דברי הכתוב (דברים לא, יט) 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ועיין לעיל (מאמר עבד ה') מ"ש בשם הגאון מפונביז' רבי יוסף כהנמן זצ"ל, שיש שני גדרים במצות תלמוד תורה: יש תורה הנלמדת מתוך ציווי ה' כמאמר הכתוב 'תורה ציוה לנו', ויש תורה הנלמדת מתוך הכרה שהיא שירת חייו כמאמר הכתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', עכת"ד. ועי"ש מ"ש לבאר בזה. ועתה לאור האמור אפשר לפרשו באופן אחר, והוא שרק מי שהגיע להכרה שהתורה היא 'שירת חייו' ובלעדיה אין לו חיים, כמאמר הכתוב (שם) 'כי הוא חייך ואורך ימיך', אזי הוא להוט 'ללמדה את בני ישראל'. ולא עוד אלא בדרגה העליונה של 'שימה בפיהם', כדברי רש"י עה"פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, ז): 'אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך והמוכן לאכול לפני האדם', עכ"ל. הרי לפנינו גילוי מופלא, שמידת מסירות נפש האדם ללמד תורה לאחרים, מגלה על שיעור אהבתו לתורה. ואפשר שזה רמוז בחתימת דברי הכתוב (שם) 'למען תהיה לי השירה הזאת לְעֵד בבני ישראל', והיינו שלימוד תורה לאחרים עד כדי 'שימה בפיהם', הוא העדות שהגיע לדרגה של ועתה כתבו לכם את 'השירה' הזאת, והבן.
ומכלל דברים אמורים נמצאנו למדים, שאין לך חסד גדול יותר מאשר לימוד תורה לאחרים, והן הם דברי הגמ' (סוכה מט, ב): 'מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי לא, כו), וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד וכו'. איכא דאמרי, תורה ללמדה – זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה – זו היא תורה שאינה של חסד'. ואפשר שזה המקור לדברי הגר"א עה"פ חסד ואמת אל יעזבוך' (משלי ג, ג): 'החסד הוא ללמד לאחרים, שמא שהאדם לומד לעצמו הוא מחוייב כי לכך בא לעולם, כדברי המשנה (אבות ב, ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. אבל ללמד תורה לאחרים הוא חסד', עי"ש.
וגדולה מזו יש לנו להוכיח מדברי המשנה (פאה א, א וקידושין מ, א): 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם'. ופי' רש"י (קידושין שם ד"ה רבי אידי), לפי שבכל המצוות הללו הבריות נהנין ממנו ונמצא טוב לשמים וטוב לבריות, עי"ש. והיינו שדוקא במצוות אלו שהבריות נהנין מהם, הרי שבמידה כנגד מידה גם אוכל מפירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, משא"כ שאר מצוות שאין מהם הנאה לבריות ולכן אין עליהם שכר בעולם הזה. נמצא לפי"ז שעיקר מצות תלמוד תורה הוא כשנהנין הבריות מהלומד בה, ולא עוד אלא שמידת ההטבה לאחרים הנדרשת מלומדיה היא גדולה יותר משיעור ההטבה שנהנין הבריות מכיבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים וכו', שהרי נאמר בה 'ותלמוד תורה כנגד כולם'.
וסימנא טבא אמינא לכולא דהאי מילתא, מדברי הזוהר הק' (אחרי מות עג, ב): 'ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד'. הרי שהתורה וישראל והקב"ה מאוחדים זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם. נמצא שעל כרחך במי שיש בו תורה ואהבת ה', שהוא דבק בעם ישראל – לקרבם לאהבת ה' ותורתו.
ודוגמא מופתית לכל האמור לעיל, נמצא במרן 'מאור ישראל' זצוק"ל אשר הקדיש את מפעל חייו ללמוד וללמד תורה לאחרים בדרגה העליונה והמהודרת ביותר של 'שימה בפיהם'. ושוב לא יפלא מהיכן שאב את כוחות הנפש העצומים להפסיק מתלמודו מעת לעת כדי ללמדה לאחרים, שכן דוקא משום כך שהתורה היתה יקרה כל כך בעיניו, היה להוט לפרוס מלחם תורתו גם לאחרים, יען כי הגיע להכרה 'שאין לך רעב יותר ממי שאין בו תורה' ולא יכל לעמוד מנגד לנוכח דור שלם הרעב והצמא לדבר ה'.
וכמי שזכה להתלוות למרן זצ"ל בחודש אלול ועשי"ת במשך שנים רבות בכל רחבי הארץ, נוכחתי לראות עד כמה היו התורה וישראל וקודשא בריך הוא קשורים בליבו בעבותות של אהבה אין סופית. שכן כשבאנו אליו בשעות אחה"צ כדי ללוותו למסוק שהמתין לו, ראינו עד כמה היה דבוק בתלמודו והיה נדמה שאין שום כוח בעולם אשר יוכל לנתקו מהתורה. אולם משהגיעה השעה היעודה הזדרז לקום בשמחה כדי להשמיע את דבריו בפני הרבים הרעבים והצמאים לדבר ה', בחן באהבה ובמתק שפתיים. ובדרכנו חזרה, היה נוהג לשאול 'כמה אנשים היו בכיכר בנתניה ובהיכל התרבות בחדרה ומגרש הספורט בטבריה' וכו', וכשסיפרנו לו על השתתפות ההמונים ועל ההתרגשות עד כדי דמעות שניכרו באנשים בשעת קבלת עול מלכות שמים, לא הסתיר את חיוכו וסיפוקו הגדול. וכשהגענו בשעת לילה מאוחרת (לעתים בשעה 2 אחר חצות) בהיותנו מותשים, עמדנו נדהמים כיצד פשט את גלימתו והזדרז מיד לשוב לתלמודו. אכן זוהי אהבת ה' ואהבת תורה ואהבת ישראל בשיא התגלמותה, ואשרי עין ראתה כל אלה!