בראשית
המבדיל בין קודש לחול
פרשתנו פותחת את חומש "בראשית" בתיאור התהליך של בריאת העולם, כאשר בד בבד מתגלים בפנינו עובדות אודות מעשי הבריאה שהתרחשו בכל יום ויום. והנה בתחילת הבריאה, ביומה הראשון, מפרט הכתוב כי הבדיל הקב"ה בין האור לבין החושך, שנאמר: "וירא אלֹהים את האור כי טוב ויבדל בין האור ובין החֹשׁך. שואל הרב אליהו דסלר זצ"ל, בעל ה"מכתב מאליהו", כי בפרשתנו מוזכרת בריאתו של האור, שנאמר: "ויאמר אלֹהים יהי אור ויהי אור", אולם בשונה מכך אין מוזכרת בריאתו של החושך, ולכן עולה השאלה מתי בעצם נברא החושך? ומתרץ הרב, כי החושך איננו בריאה בפני עצמה, אלא הינו תוצאה של היעדר אור. לכן מכֹח תירוץ זה, אין כל תמיהה כיצד הבדיל הקב"ה ביום הראשון בין האור לחושך, כיוון שהחושך לא נברא כלל, אלא מתוך שנברא האור, נברא יחד עימו גם החושך ורק לאחר מכן הבדיל ביניהם הקב"ה.
הגמרא מספרת כי התנא שמעון העמסוני היה דורש, כי בכל פסוק בתורה בו נכתבה המילה "את", מטרתה לרבות לימוד כל שהוא, והיה הוא מסביר את אותו הלימוד בכל מקום ומקום. מכֹח גמרא זו שואל ה"אור החיים" הקדוש, רבנו חיים בן עטר זיע"א, מה באה לרבות המילה "את" שבפסוק: "בראשית ברא אלֹהים את השמים ואת הארץ"? ומתרץ זאת על פי דברי המדרש שאומר כי הקב"ה טרם בריאת העולם, היה בורא עולמות ומחריבן. ולפי זה מסביר כי השמים והארץ הקיימים כיום, נבראו כבר בבריאת אותן העולמות. לכן לפי זה עולה, כי מה שברא הקב"ה ביום הראשון הוא את "כֹח ההבדלה" בלבד, אשר בעזרתו הוא הבדיל בין האור לחושך ועל ידו יכולים אנו לקיים הבדלות למיניהן במהלך חיינו. אם כן, נוכל ללמוד שמתוך שברא הקב"ה את כֹח ההבדלה ביום הראשון לבריאה, רצה הוא לרמוז לנו כי הידיעה לעשות הבדלה בדברים מסוימים בחיינו הינה היסוד לכל הבריאה כולה.
אומרת הגמרא: "אמר רבי יוחנן: שלֹשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות". תמה הרב אליהו דסלר זצ"ל על גמרא זו וכתב כי לא ניתן לומר שכוונת הגמרא הינה לפי פשט הדברים. שהרי מובן מדוע מפארת ומרוממת הגמרא את האדם אשר דר בארץ ישראל ומוסר את נפשו על הארץ וכן את האדם השולח את בניו לתלמודי תורה ועמל על כך שיצאו בניו תלמידי חכמים, שיזכו הם לנחול גן עדן ועולם הבא, אולם מה ראתה הגמרא לצרף עמם את האדם המקיים הבדלה במוצאי שבתות, שהרי מצוה זו הינה קלה מאוד ביחס לקודמותיה. אלא מפרש הרב דסלר כי כוונת הגמרא באומרה כי המבדיל במוצאי שבת קודש על הכוס זוכה לחיי העולם הבא, היא שאדם הזוכה לעשות בחייו את אותה ההבדלה שנבראה ביום הראשון לבריאה, הוא זה הזוכה לעולם הבא. הבדלה זו כוונתה היא, מה שאנו אומרים בתפילת מוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים", כלומר על כל יהודי ויהודי לעשות במהלך חייו הבדלה במעשיו והתנהגותו בינו לבין הגויים, אשר לא זכו לקבל וללמוד את התורה הקדושה. וכן על כל יהודי ויהודי לעשות הבדלה בחייו בין מעשים המקדשים אותו לבין מעשים שחס ושלום מחללים אותו ופוגעים בקדושתו, שעליו להתרחק מהם. כמו כן, על כל יהודי להבדיל לעיתים בין אנשים שחיים ב"חושך" ומנהלים את חייהם בהפקרות, ולדאוג לכך שחייו יהיו מלאים ב"אור" ותכליתיות. וזאת בעצם כוונת הגמרא לעיל, שהאדם אשר זוכה לעשות את ההבדלות הללו לפני שמתחיל הוא את השבוע החדש, הוא זה אשר זוכה לחיי העולם הבא ולגן עדן מובטח.
מצווה אותנו התורה הקדושה להימנע מללכת בחוקות ודרכי הגויים. רוצה הקב"ה להבדיל אותנו מאומות העולם ומדרכיהם, משום שאדם ההולך בדרכיהם, נדמה הוא אליהם אט אט ונעשה ח"ו כאחד מהם. לעיתים טועים אנשים לחשוב כי התקרבות אל הגויים, אל דרכם ואל חוכמתם הינה דבר העלול להועיל לחייהם. אך זו היא טעות גדולה ומרה, היכולה להפיל את האדם מאמונתו ומדרך אבותיו. רבי נחמן מברסלב זי"ע, מזהיר אותנו ואומר: "כל אדם צריך לשמֹר מאֹד את שכלו ומחשבתו, שלא יכנֹס בתוך מחשבתו שום מחשבה חיצונה ולא שום חכמה חיצונה". התורה מלמדת אותנו את כל החוכמות והדרכים בהן יכולים אנחנו להצליח בחיינו ולהיות מאושרים. הקב"ה שואל בפרשה "אַיֶּכָּה?", לעיתים שואל ה' יתברך את האדם איכה? איפה היהודי שבך, היכן הדרך אשר ציותי אותך ללכת בה? טעות גדולה היא לחפש דרכים אחרות להצלחה בחיים וכל שכן לנסות ולהתחקות אחר הגויים והאנשים חסרי התורה, באופי שלהם, במראה שלהם ובכל דרך היכולה להבדיל אותנו מתורתנו הקדושה והדרך בה אבותינו הקדושים הלכו בה.
מסביר הרה"ג יורם אברג'ל זצ"ל, על מזמור כ' בספר תהילים – מזמור "יענך ה' ביום צרה". מסביר הרב כי בפרק זה ישנם שבעים תיבות כנגד שבעים אומות העולם מהם צריכים אנחנו להבדל. אך בעיקר נעשה הדבר על ידי פסוק ח' שבאותו המזמור, שבו נאמר: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר". והיינו כי תיבת "אלה" עולה בגימטריא שלושים ושש, "אלה ברכב" – כנגד שלושים וחמש האומות שמצד זרע ישמעאל יחד עם השר שלהם בשמים, "ואלה בסוסים" – כנגד שלושים וחמש האומות שמצד זרע עשו יחד עם השר שלהם בשמים, "ואנחנו בשם ה' נזכיר" – כלומר עלינו לזכור כי אנחנו עבדי ה' ושונים אנו מאותן האומות, ורק כך יכולים אנחנו להצליח בחיינו ולגבור על כלל האומות.
מעשה שאירע עם גדול דורנו, הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שאליו הגיע בחור ישיבה, אשר הציג עצמו כאדם אשר לא מתחבר אל לימוד התורה בעוד שהחיים מחוץ לכותלי בית המדרש מסקרנים אותו יותר מדפי הגמרא. פנה הבחור לרב שטיינמן ושאל אותו: "האם הרב אוהב לאכול סטייק?". הרב השיב כי איננו מכיר את המילה הזאת ואת סוג המאכל המדובר וביקש לקבל הסבר קצר אודותיו. הבחור החל להסביר לרב כי סטייק הינו סוג בשר שומני, אשר פורסים אותו טרם הכנתו וניתן להכינו בטיגון או בגריל וכי טעמו ערב וטעים מאוד לחך. בשלב זה עצרוֹ הרב שטיינמן ושאל אותו מה רצונו בשיחה זו. לפתע החל הבחור למרר בבכי ואמר לרב כך: "אני אסביר לרב מה אני רוצה, הרב לא אוהב לאכול סטייק ואף איננו רוצה שיביאו לו לטעום ממנו. כך אני, אינני אוהב ללמוד תורה ומדוע שיטעימו אותי ממנה בעל כורחי?". כאב רחום ישב הרב שטיינמן והחל להסביר לבחור במתק שפתיים: "האם לדעתך דבש הוא מאכל מתוק?", מיד השיב הבחור על כך בחיוב, המשיך הרב: "אילו יבוא אדם ויאמר כי הדבש איננו מתוק וכי טעמו מר ביותר, כיצד נתייחס לדבריו?", מיד קפץ הבחור ואמר: "הוא שקרן, דבש הוא המאכל המתוק ביותר!", חייך הרב והמשיך להסביר: "למרות שעל מתיקות הדבש אין כל עוררין, אין להכריע כי אותו אדם הינו דובר שקרים, שמא ישנם פצעים בפיו אשר גורמים לו להימנע מלחוש את טעם הדבש", המשיך הרב: "אינני מכירך, אך יתכן שקיימים פצעים בפיך, פצעים של דיבורים אסורים, לשון הרע, רכילות, ניבולי פה וכיוצא בזה, לכן כאשר מטעימים את פיך בדברי תורה מתוקים אינך מכיר וחש בטעם הנפלא והינך מרגיש צריבה ומרירות. לתורה יש מתיקות שאינה ניתנת לויכוח וכשם שכולם מודים כי טעם הדבש מתוק, כן מודים שהתורה מתוקה וערבה. אילו מר לך, לך ורפא את פצעיך ולאחר מכן תוכל להרגיש את הטעם המתוק של התורה".
כל אחד ואחד מאיתנו רוצה ומשתוקק לטעום את הטעם הנהדר של התורה הקדושה, אך לצערנו לעיתים ישנם דברים אשר עלולים לפגום בטעם התורה וההליכה בדרכיה. אילו האדם אינו עושה הבדלות וגדרות בחייו ומעמיד מחיצות בין המותר לבין האסור, בין המעשים וההליכות שברצון ה' לבין אלו שאינם כך, הטעם אשר הוא עתיד לטעום מן התורה הינו טעם פגום ומר. הקב"ה נתן לנו דרך בה עלינו ללכת במהלך חיינו ובה נוכל להצליח ולהתעלות בחיינו, ודרך זו היא על פי חוקי התורה הקדושה. אך אם אדם סוטה מן הדרך ובוחר ללכת בדרכים שונות ובפרט באותם דרכים של אותם אנשים חסרי התורה, מובל הוא בדרך שגויה ועקומה, אשר תביאו לקשיים ומקומות אשר יפגעו בו. לכן כאשר בוחר האדם להבדיל עצמו מאותם אנשים ומקומות אשר יכולים הם לפגוע בו, גורם הוא לעצמו ללכת בדרך ישרה ונכונה, אשר לפיה יכול הוא להרגיש את ברכת ה' והצלחתו בכל העניינים. שבת שלום!