שאלה: אדם המעוניין להוריד ממשקל גופו ע"י צומות האם מותר הדבר, וכן האם מותר להימנע מאכילת דברים המשמינים?
תשובה: המשנה בבא קמא (צ:) כותבת, החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי, פטור. אחרים שחבלו בו חייבים. דהיינו שאין היתר לאדם לחבול בעצמו, ואפילו אם חובל בעצמו ולא איכפת לו מגופו, אם אנשים אחרים חבלו בו חייבים לשלם לו על נזקי הגוף שעשו לו. ובגמרא (צא.) מבארת הגמרא שישנה מחלוקת תנאים בעניין זה, והתנא שסובר שאסור לאדם לחבול בעצמו הוא רבי אלעזר הקפר ברבי שדרש את הפסוק שנאמר לעניין נזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא הנזיר, אלא שציער עצמו מן היין, שהלוא נזיר אסור בשתיית יין. וא"כ הדברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
ובספר אבי עזרי (דעות פ"ג ה"א) חידש בדעת הרמב"ם שהאיסור לחבול בעצמו נלמד מהפס' "לא יוסיף" (דברים כה, ג). שהנה הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א) כתב, אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' "לא יוסיף להכותו", אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. והקשה האבי עזרי, איך כלל הרמב"ם שני הדינים יחד, האיסור לחבול בעצמו והאיסור לחבול בחברו, והרי בחברו יש לאו של 'לא יוסיף', ואילו החובל בעצמו לכאורה כל איסורו הוא רק מדברי רבי אלעזר הקפר שאסור לאדם לצער את עצמו וכמו שאסור לו לישב בתענית. והוכיח מזה האבי עזרי שודאי בלא דברי רבי אליעזר הקפר היה מותר לאדם לצער את עצמו, וממילא גם לא היה איסור לחבול בעצמו. אבל לאחר שלמדנו שיש לאדם איסור לצער את עצמו, שוב ממילא אם אדם חובל בעצמו עובר על לאו של לא יוסיף. ואע"פ שעיקר הפסוק נאמר בחובל באחרים, ולכך החובל בעצמו אינו לוקה כמו שחובל באחרים לוקה, מ"מ עצם איסור החבלה בעצמו נלמד מהפס' לא יוסיף. והיינו שהעניין שאין לאדם לחבול בעצמו הוא מפאת שאין גופו ברשותו, אלא פיקדון שהופקד אצלו מאת הקב"ה כמש"כ בשו"ע הרב (נזקי הגוף והנפש סעי' ד), וא"כ שאדם חובל בעצמו הרי זה כחובל בחבירו, ולכן נלמד איסורו מלא יוסיף.
וכתב בספר תורת חיים (ד"ה אבל) שאף שהתענית ראויה לאדם, שע"י שיצטער מן המאכל ימנע מן החטא, שאין אדם חוטא בהרבה חטאים אלא ממילוי כרסו, מ"מ כל זה מצד הגוף שע"י שמצער גופו אינו חוטא, ובזה אין עבירה אלא מצוה, אבל מצד הנשמה הרי אדרבה, צריך הוא לאכול ולשתות כראוי כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות בשלמות, כמו שאמרו בתענית (יא.) שאין ת"ח רשאי לשבת בתענית, שמתוך כך הוא ממעט במלאכת שמים, ולכן יש קצת עבירה בתעניתו.
מתבאר שאין לאדם בעלות על גופו אלא הם קנין של הקב"ה, וניתנו לאדם בפקדון על מנת לשומרם, והתורה לא התירה לאדם לצער את עצמו כמו שאסור לצער את חברו. ולפי זה כתב בתשובות אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סה) שאסור לאדם להרעיב את עצמו כדי להראות יפה יותר. אלא שאין למחות ביד המקילים. אבל בתשובות משנה הלכות (ח"ה סי' רצט) כתב, שמותר לאדם להרעיב את עצמו אף לצורך נוי ואין בזה משום איסור חובל. ולכל הדעות כאשר הדיאטה נחוצה לבריאותו אין לאסור כלל אף אם מצטער. וכאשר מונע עצמו מדברים מתוקים וכדומה, מותר, שאינו אלא מניעת תאווה ולא צער הגוף.
סיכום: אדם הזקוק להתענות ע"מ לשמור על בריאות גופו אין בזה איסור חובל בעצמו. אבל שעושה כן לצורך שיראה יפה יותר, נחלקו השיטות והמיקל יש לו על מי לסמוך. ולכל הדעות מותר להימנע ממאכלים מתוקים. [כל דברינו בצומות שאדם עושה בעצמו כמובן בצורה מבוקרת ולאחר התייעצות רפואית שלא יגיע ח"ו לפיקוח נפש, אבל בצומות שקבעו חז"ל על כולם להתענות, זולת חולים וכדומה].