כח ההרגל
רש"י מבאר על הפסוק אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וגו' – ייטב לי, יתנו לי מתנות. והדבר לא ברור, וכי אברהם אבנו מצפה למתנות, הרי ידוע מה שחז"ל אמרו שונא מתנות יחיה, וכיצד ייטב לאברהם אבינו בזכות המתנות?
יש בדבר זה כמה ביאורים. אחד מהביאורים שאברהם אבינו לא חשש שמא יהרגו אותו כי היה לו כח הדיבור, כלומר היה לאברהם אבינו כח להשפיע על אדם שלא יגע בו לרעה. אולם החשש הגדול שהיה לאברהם שמא בזמן שיראו את שרה שהיתה אחת הד' הנשים הפות בעולם, החשש היה שמיד שיראו אותו ירצו להרוג אותו בלי דין ודברים, מיד להורגו. לכן ביקש משרה אמרי נא אחות את, כדי שעל ידי זה הם יבואו לפניו לדון וכך הוא יצליח להשפיע עליהם בדברי תורה וכך ינצל מהם.
אבל קשה, אם החשש של אברהם אבינו היה מפני פיקוח נפש, שמא בלי דין ודברים יהרגו אותו מיד, לא ברור, מדוע אברהם פונה לשרה בלשון בקשה ותחנון – אמרי נא, היה עליו לדרוש משרה שתגיד זאת?
מסופר שבדרך לעיר סלונקי שהיתה עיר הנמל של יון, נסע ביום מן הימים עגלון יהודי עם עגלתו. בפתע פתאום הבחין ביהודי לא מוכר העומד בצד הדרך ומנופף בידו לקראתו. העגלון משך ברסן והסוסים עצרו ליד אותו אדם. אמר לו אותו אדם: אולי תוכל לעזור לי? אני כבר שעות הולך ברכי וכואבות לי הרגלים, כוחותי נגמרו לי, תוכל לקחת אותי על עגלתך? לקדם אותי בדרכי? יהיה זה חסד עצום. העגלון נעצר, הוא ידע באת הדרך היה עליו ממילא לעשות, למה לא ירוויח ויעשה חסד. לאחר שבירר את מחוז חפצו של אדם זה, הזמינו לעלות לעגלתו, הניף את השוט, והמשיך בדרכו. לאחר מספר שעות, הרגיש העגלון שהסוסים מתעייפים, כוחותיהם אוזלים, הם לא יכלו להמשיך כך עוד זמן רב. משום כל החליט להיכנס לפונדק דרכים סמוך, כשהוא השריר את העגלה והסוסים בפתח בית האכסניה, כמקובל, ונכנס פנימה עם האורח, אותו הזמין לסעוד עמו ואף להישאר ללון במקום הזה על חשבונו, על מנת שהם יוכלו מחר להמשיך בדרכם.
בבוקר כשהוא פקח את עיניו, ציפתה לו הפתעה בלתי נעימה, לאזניו הגיעו קולות שיחה, שהתנהלה בין האורח שאותו צירף למסעו בטוב ליבו, כשהוא מורה לבעל האכסניה להכין את סוסיו ואת עגלתו בהקדם, כדי שיוכל לצאת לדרך במהירות. כשעדיין קורי שינה בעיניו מיהר האורח ופנה ליהודי שצירף אותו בעגלתו ואמר לו: קום והתלבש מהר, עלינו להמשיך במסע, סוסי כבר נחו מספיק, אפשר לצאת לדרך. שאלו היהודי: סוסיך? והרי סוסי הם אלו הרתומים לעגלה שלי. אך האורח המחוצף לא התבייש ואמר לו: שקרן, אני ריחמתי עליך והעלתי אותך לעגלתי חינם אין כסף, ועכשיו אתה מעז לשקר ולטעון שאתה בעל הסוסים והעגלה. היהודי היה נבוך, לא ידע מה לעשות, איך יצליח להוכיח את צדקתו. אז פנה בעל האכסניה אל שניהם ואמר להם: אתה יודעים שכאן בעיר סלונקי מתגורר חכם יהודי, רבי יעקב קובו, והוא ידוע מאד בחכמתו הרבה, בודאי יצליח להוכיח מי הוא הבעלים. ההצעה התקבלה על דעת שניהם, ומהר הלכו מהר לכיוון ביתו של רבי יעקב קובו, שאכן פקחותו היתה לשם דבר, ומכל קצוות המדינה היו באים אליו יהודים וגויים כאחת, בכדי שיכריע בוויכוחים שונים שהיו ביניהם מעת לעת.
כשהם הגיעו לביתו של הרב, הקשיב הרב לטענותיהם בסבלנות רבה. למעשה, שניהם טענו את אותה טענה בדיוק, כל אחד מהם סיפר כי באמצע הדרך הוא העלה את השני כי ריחם עליו, וכעת מבקשים הם לדעת מי הצודק. לאחר ששמע הרב את טענותיהם של שניהם, הורה להם לצאת ולהמתין בחדר הסמוך עד שיחשוב בדבר ויכריע בדינם. בקוצר רוח הם המתינו לפסק דינו של הרב, אך ההמתנה התארכה זמן רב, הרבה מעבר למצופה. רק לאחר שעה ארוכה הופיעה בפתח דמותו של הרב שקרא: העגלון יכנס ראשון לחדרי.
והנה העגלון האמיתי מיהר לקום ממקומו ונכנס לחדר של הרב, כאשר רק לאחר שניות ספורות התעשת גם הנוסע וקם בעקבותיו. כעת פנה הרב אל שניהם ואמר: נראה לי שברור לכולם מי העגלון האמיתי, זה שקם מיד שקראתי לו. זה שקם ראשון הוא העגלון האמיתי כי רגיל הוא לתואר עגלון. לעומתו, אתה רמאי, מעולם לא היית עגלון, ועל כן חלפו כמה שניות ארוכות עד שהבנת כי עליך לקום ממקומך. אין לי אלא להכריע ולפסוק בבירור כי העגלה והסוסים שייכים למי שהוכיח שהוא בעליה האמיתיים, ואילו אתה, בוש והכלם על שבקשת לשלוח יד ברכוש שלא שייך לך.
מכאן שקשה מאד לאדם לשנות את הרגלו ואת תפיסתו בייחס לעצמו. מי שרגיל להיקרא בשם עגלון, יענה לשם זה תמיד, בעוד מי שמעולם לא התרגל לכך, לא יגיב באופן טבעי כאשר יקראו לו בתואר זה.
בזה ביאר רבי איצ'ליה מוולאז'ין זצ"ל, ודאי שאברהם אבינו היה יכול לבוא בדרישה לפני ששרה שתגיד שהיא אחותו, כי זה כרוך בפיקוח נפש, אבל אברהם ידע שאם הוא ידרוש זאת משרה לא יהיה שום תועלת בדבר, שכן, אדם שרגיל למשהו מסויים כאשר הוא בלחץ וכדו' הוא לא יכול לומר דבר אחר, על כן, אם אברהם היה דורש זאת משרה שתאמר שהיא אחותו, כשהיו שואלים את שרה מי את, מתוך הרגל היתה אומרת שהיא אשתו.
לפיכך אברהם אבינו אמר לפני שרה בלשון בקשה ותחנון, כיון שהם היו עדיין בדרך למצרים, ועוד לא הגיעו לשם עדיין זה לא בבחינת סכנת נפשות, בצורה כזו כל זמן שהם בדרך למצרים היא תוכל לשנן שהיא אחותו ולא אשתו וכך בזמן לחץ וכדו', שישאלו אותה מי היא, תוכל מיד לומר שהיא אחות אברהם ולא אשתו.
נמצא שכל זמן שאברהם ושרה הלכו למצרים, הם לא היו בסכנת נפשות ממש, לא שום פיקוח נפש, לא ביכולתו לדרוש משרה שתמלא את בקשתו ותאמר לכולם שהיא אחותו וכך לא יהרגו אותו, כי לא היה שום תועלת יוצאת מזה כי בזמני לחץ הכל משתנה אצל האדם, על כן, רק ביקש ממנה בלשון בקשה ותחנון.
למדים אנו מהו כח ההרגל, אדם יכול לעשות את עצמו כאילו הוא יכול להתמודד עם כל המצבים שיהיו לו, אך בשעת מבחן אז רואים בפועל האם הוא צודק בדבריו או לא, הואיל ובשעת מבחן מתגלה ההרגל של האדם, יודעים מהו פרצופו האמיתי. שבת שלום ומבורך!
