לכל הכתבות במקומי בהיסטוריה
אתר עוז וגאו"ן בגוש עציון, צילום משנת 2015
אתר עוז וגאו"ן בגוש עציון, צילום משנת 2015

שנים עשר קיצים חלפו מאז אותו חודש סיוון מטלטל, אך נדמה שיש רגעים שהזמן אינו מצליח לעמעם. רבים מאיתנו עדיין זוכרים היכן היינו כששמענו על שלושת הנערים שנעלמו בדרכם הביתה לשבת, את פרקי התהילים שנאמרו בכל פינה, את הדאגה שאחזה בעם שלם ואת תחושת האחדות הנדירה שעטפה את מדינת ישראל כולה. אך מעל הכול, נחרתו בלב האומה דמויותיהן של שלוש אמהות – בת־גלים שער, רחל פרנקל ואיריס יפרח, שבשעה של חוסר ודאות, כאב וחרדה שאין להם שיעור, בחרו לדבר על אמונה, על תקווה, על אהבת ישראל ועל אחדות. שנים רבות עברו מאז, מדינת ישראל ידעה מלחמות, אסונות, מחלוקות וטלטלות רבות, אך דווקא במבט לאחור נדמה שאחד הזיכרונות החזקים ביותר מאותו קיץ אינו רק החיפוש אחר אייל, גיל־עד ונפתלי הי"ד, אלא הנס הלאומי שהתרחש במקביל – הרגע שבו עם ישראל כולו, מכל גווניו ומכל מגזריו, הניח לרגע את המחלוקות בצד והפך למשפחה אחת המתפללת בלב אחד. במלאות שתים עשרה שנים לאותם ימים, אנו חוזרים אל הסיפור שהכאיב לכולנו, אך גם הזכיר לנו מי אנחנו, ומהו הכוח הגדול ביותר שיש לעם היהודי.

בליל חמישי, ט"ו בסיוון תשע"ד, 12 ביוני 2014, עמדו שלושה נערים צעירים בצומת אלון שבות שבגוש עציון, ממתינים לטרמפ שייקח אותם הביתה לקראת שבת. גיל־עד מיכאל שער הי"ד, בן 16 מטלמון, יעקב נפתלי פרנקל הי"ד, בן 16 מנוף איילון, תלמידי ישיבת "מקור חיים", ואיל יפרח הי"ד, בן 19 מאלעד, תלמיד ישיבת "שבי חברון". שלושה נערים בני תורה, שלושה בתים, שלוש משפחות ורגע אחד ששינה מדינה שלמה.

בשעה 22:22 עצרה לידם מכונית יונדאי לבנה. יושביה, מחבלי חמאס מרואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, התחזו ליהודים וסיפרו שהם נוסעים לכיוון אשקלון. הנערים עלו לרכב, מבלי לדעת כי הם נכנסים למלכודת שתטלטל את עם ישראל כולו. בתוך דקות הבין גיל־עד כי מדובר בחטיפה. בתושייה יוצאת דופן הוא שלף את הטלפון הסלולרי וחייג בחשאי למוקד 100 של המשטרה. בלחישה שקטה אמר: "חטפו אותי". בהמשך נשמעו קולות רקע שהובנו במלוא משמעותם רק מאוחר יותר. השיחה הקצרה הזו הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הפרשה כולה.

מאחורי החטיפה עמדה חוליית חמאס מחברון. במשך שבועות ארוכים הוכנה התוכנית בקפידה. חסאם קוואסמה היה אחראי על המימון, השגת הנשק, כלי הרכב ומקומות המסתור. אחיו, מחמוד קוואסמה, שהיה ממשוחררי עסקת שליט, סייע בגיוס כספים ובהכוונת הפעילות. המחבלים בחרו מראש את אזור גוש עציון בשל קרבתו לחברון וההיכרות שלהם עם האזור. הם רכשו כלי רכב, השיגו נשק והמתינו להזדמנות המתאימה לביצוע הפיגוע.

באותו לילה, כאשר המשפחות החלו להבין שמשהו אינו כשורה, החלה שרשרת אירועים שתיזכר לדורות. אופיר שער, אביו של גיל־עד, התריע שוב ושוב בפני גורמי הביטחון כי בנו לא הגיע הביתה. רק בשעות הבוקר המוקדמות החלו פעולות חיפוש נרחבות. בשלב הראשון עדיין לא היה ברור מה בדיוק אירע, אך ככל שנאספו נתונים הלכה והתחזקה ההבנה שמדובר באירוע חמור במיוחד.

צה"ל, השב"כ, משמר הגבול והמשטרה פתחו במבצע רחב היקף שכונה "שובו אחים". אלפי חיילים גויסו למשימה. כוחות מחטיבות הנח"ל, הצנחנים, גבעתי, כפיר, חיל ההנדסה ויחידות מיוחדות סרקו אזורים נרחבים ביהודה ושומרון. מחסומים הוצבו סביב חברון ובדרכי הגישה אליה, במטרה למנוע כל אפשרות להעברת החטופים למקום אחר. הכוחות עברו מבית לבית, ממערה למערה ומשטח לשטח, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובמידע מודיעיני שהצטבר לאורך המבצע.

אך בעוד הכוחות מחפשים בשטח, התרחש דבר עמוק הרבה יותר בלב האומה.

בתוך שעות ספורות הפכה החטיפה לנושא המרכזי בכל בית יהודי בארץ. ספרי תהילים נפתחו בבתי כנסת, בישיבות, בבתי ספר ובבתים פרטיים. ילדים קטנים קיבלו על עצמם מעשים טובים. בחורי ישיבות הוסיפו סדרי לימוד. נשים התארגנו לתפילות המוניות. ברחבת הכותל המערבי נערכו עצרות תפילה מרגשות בהשתתפות רבבות. חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים עמדו כתף אל כתף וזעקו יחד לאביהם שבשמים.

רבים העידו כי במשך שנים לא נראתה תחושת אחדות כה חזקה בעם ישראל. חומות של מגזרים, מחלוקות פוליטיות והבדלי השקפות נדחקו הצידה. לפתע כולם דיברו על אותם שלושה נערים. כולם הכירו את שמותיהם. כולם התפללו עבורם.

חיילי צה"ל במבצע שובו אחים, יוני 2014. צילום ארכיון
חיילי צה"ל במבצע שובו אחים, יוני 2014. צילום ארכיון

במרכז אותה אחדות עמדו שלוש אמהות מיוחדות: בת־גלים שער, רחל פרנקל ואיריס יפרח.

בימים שבהם עם שלם היה שרוי במתח ובחוסר ודאות, הן בחרו לשדר אמונה, עוצמה ואחריות ציבורית יוצאת דופן. הן הודו שוב ושוב לחיילים ולכוחות הביטחון, ביקשו מהציבור להרבות בתפילה, והקפידו להעביר מסרים של חיזוק ולא של ייאוש.

רחל פרנקל, אמו של נפתלי, נשאה דברים שריגשו יהודים בארץ ובעולם. באחת ההתבטאויות הזכורות ביותר שלה אמרה כי היא מאמינה שהבנים יחזרו, אך גם הזכירה לכולנו שהקב"ה מנהיג את העולם ושעלינו להמשיך להיות מאוחדים בכל מצב. המסר הזה הפך עבור רבים לשיעור חי באמונה ובקבלת הדין.

בת־גלים שער הפכה לדמות שמזוהה עד היום עם מסרי האחדות של אותם ימים. היא דיברה על אהבת ישראל, על כוחה של תפילה ועל החובה לראות בכל יהודי אח. איריס יפרח הקרינה עוצמה שקטה, אמונה ותקווה, למרות הכאב העצום שחוותה.

שיא נוסף התרחש כאשר האמהות הוזמנו לנאום בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה. מול נציגי מדינות מכל העולם הן דיברו על כאבן כאימהות, על זכותם של ילדים לחיות בביטחון ועל הצורך להיאבק בטרור. רבים התרשמו מהדרך המכובדת, המאופקת והאמונית שבה הציגו את הדברים.

במהלך ימי החיפושים נעצרו למעלה מ־400 פעילי חמאס ברחבי יהודה ושומרון, בהם בכירים רבים וכן עשרות מחבלים ששוחררו בעבר בעסקת שליט. כוחות הביטחון חשפו אמצעי לחימה, תשתיות טרור ומקומות מסתור שונים. במקביל החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה להגביר את ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום, מה שהוביל בהמשך להסלמה ביטחונית רחבה.

אולם הציבור בישראל המשיך להתמקד בעיקר בתפילות. בכל ערב נערכו עצרות המוניות. בכל קהילה נמצא מי שאירגן קריאת תהילים. בבתי הכנסת נוספו פרקי תפילה מיוחדים. סיפורים רבים מאותה תקופה מספרים על אנשים שהתחילו לשמור שבת, להתחזק בתורה או לתקן מערכות יחסים בעקבות התחושה שכל עם ישראל הוא משפחה אחת.

לאחר שמונה עשר ימים של חיפושים התבררה האמת הכואבת. ביום ב' תמוז (30 ביוני 2014) נמצאו הנערים באזור חלחול. עם ישראל כולו התעטף באבל כבד. התקווה הגדולה שליוותה את הימים הארוכים התחלפה בכאב עצום.

רחל פרנקל משוחחת עם עיתונאים בתל אביב, 23 ביולי 2014. צילום ארכיון ממחלקת המדינה האמריקאית
רחל פרנקל משוחחת עם עיתונאים בתל אביב, 23 ביולי 2014. צילום ארכיון ממחלקת המדינה האמריקאית

למחרת נערכה הלוויה המונית שבה השתתפו רבבות מכל רחבי הארץ. אלפי אנשים עמדו בצדי הדרכים. יהודים מכל הזרמים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לשלושת הנערים. רבים תיארו את הלוויה כרגע נדיר שבו הורגש עד כמה עם ישראל הוא גוף אחד.

גם לאחר מכן המשיכו כוחות הביטחון במצוד אחר המחבלים. במהלך החודשים הבאים נעצרו מעורבים רבים בפרשה. בחודש אלול (ספטמבר 2014) אותרו שני המחבלים שביצעו את החטיפה בפועל, ובפעילות משותפת של השב"כ, הימ"מ וצה"ל בא חברון, נסגר המעגל המבצעי.

אלא שהמורשת שנולדה מאותם ימים לא הסתיימה עם סיום המצוד.

משפחות שער, פרנקל ויפרח החליטו להפוך את הכאב האישי למפעל של חיבור בעם ישראל. מתוך הרצון לשמר את תחושת הערבות ההדדית שנוצרה בימי החיפושים, נוסד "יום האחדות" הארצי. מדי שנה מתקיימים במסגרתו אירועים, מפגשים ויוזמות בארץ ובתפוצות, שמטרתם לחזק את האחדות בין חלקי העם.

במסגרת זו מוענק גם "פרס ירושלים לאחדות ישראל" לאנשים וארגונים שפועלים לקרב לבבות ולחזק את הערבות ההדדית בחברה הישראלית.

שתים עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים מטלטלים, אך רבים עדיין זוכרים היכן היו כששמעו את הבשורה. רבים עדיין זוכרים את התהילים שנאמרו, את הדמעות שנשפכו ואת התחושה יוצאת הדופן שעם ישראל כולו הפך למשפחה אחת.

אולי זהו המסר הגדול שהותירו אחריהם איל, גיל־עד ונפתלי הי"ד. שלושה נערים צעירים שביקשו בסך הכול לחזור הביתה לשבת, ובלא שביקשו זאת הפכו לסמל של אחדות יהודית, של אמונה פשוטה ושל אהבת ישראל. מורשתם ממשיכה להזכיר לנו עד היום כי גם בזמנים הקשים ביותר, כוחו הגדול ביותר של עם ישראל נמצא בלב הפועם של האחדות.

קרדיט תמונות:
Yair Aronshtam from Israel · CC BY-SA 2.0 · מקור התמונה
Israel Defense Forces from Israel · CC BY 2.0 · מקור התמונה
U.S. Department of State · Public domain · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מקומי דתי

·

מדורים ועמודים