לכל הכתבות במקומי בהיסטוריה
טנק עולה לנחתת במסגרת מבצע רביב. צילום ארכיון
טנק עולה לנחתת במסגרת מבצע רביב. צילום ארכיון

בס"ד

מבצע רביב: עשר שעות מעבר לקווי האויב

באמצע הלילה נפתחו דלתותיהן של שלוש נחתות מול חופי מצרים. מתוכן ירדו שישה טנקים ושלושה נגמ"שים, ומיד החלו לנוע על הכביש המצרי. מבחוץ הם נראו כמו כוח שריון מצרי לכל דבר. רק מי שהתקרב מספיק יכול היה לגלות את הסוד: בתוך הכלים ישבו חיילי צה"ל. במשך קרוב לעשר שעות נע הכוח בעומק שטח האויב, פגע בבסיסים ובתחנות מכ"ם – וחזר אל הים. סיפורו של "מבצע רביב", אחת הפשיטות הנועזות והחריגות במלחמת ההתשה

השעה הייתה 03:35 לפנות בוקר.

חופי מצרים היו חשוכים. מפרץ סואץ השתרע מאחור, ומול החוף נעו באיטיות שלוש נחתות של חיל הים הישראלי.

על סיפוניהן לא עמדו רק לוחמים – הן נשאו איתן כוח שריון שלם.

כשהגיעו אל החוף נפתחו הנחתות, ושישה טנקים ושלושה נגמ"שים החלו לרדת אל האדמה המצרית.

אם חייל מצרי היה מבחין בהם מרחוק באותו רגע, ייתכן מאוד שלא היה ממהר להזעיק תגבורת.

הטנקים נראו מוכרים, אפילו מוכרים מאוד:

אלה היו טנקים מתוצרת סובייטית, מהסוג שבו השתמש גם הצבא המצרי. חלקם אף נצבעו לקראת המבצע בצבע שנועד להתאים למראה המצרי. חלק מהלוחמים נשאו מדים מצריים, ובכוח היו גם דוברי ערבית.

אבל בתוך הטנקים ישבו ישראלים.

השנה הייתה 1969. מלחמת ההתשה הייתה בעיצומה, וצה"ל עמד לבצע מהלך שכמעט לא היה לו תקדים:

להנחית כוח שריון מן הים בתוך שטח מצרים, לנסוע לאור היום לאורך החוף המצרי, לתקוף יעדים בדרך – ואז להיעלם בחזרה אל הים.

וכדי להבין איך בכלל נולד רעיון כזה, צריך לחזור כמה חודשים לאחור.

מלחמה שאין בה כמעט שקט

מלחמת ששת הימים הסתיימה בחודש אייר תשכ"ז – יוני 1967 בניצחון ישראלי גדול. חצי האי סיני עבר לשליטת ישראל, ותעלת סואץ הפכה לקו העימות בין צה"ל לבין הצבא המצרי.

אלא שהשקט לא הגיע.

בהדרגה החריפו התקריות, וחודש אדר התשכ"ט (מרץ 1969) הכריז נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר על מעבר למלחמת התשה כוללת.

לאורך התעלה נורו אלפי פגזים. מוצבים ישראליים ספגו הפגזות, מטוסים יצאו לתקיפות, חיילים נפגעו – ושני הצדדים ניסו לגרום לאחר לשלם מחיר כבד מספיק כדי לשנות את המצב.

למצרים היה יתרון משמעותי בכמות כוח האדם ובמספר קני הארטילריה שיכלו לרכז לאורך התעלה.

צה"ל חיפש דרך אחרת להתמודד.

המחשבה הייתה פשוטה: אם האויב מרכז את כוחו מול קו התעלה, אולי לא צריך להילחם בו רק במקום שבו הוא מחכה לנו.

כך החל צה"ל ליזום יותר פעולות בעומק מצרים.

חיל האוויר הרחיב את התקיפות, וחיל הים והכוחות המיוחדים ביצעו פעולות נועזות לאורך מפרץ סואץ. בחודש סיוון (יולי 1969), למשל, פשטו כוחות ישראליים על האי גרין – מוצב מצרי מבוצר בלב מפרץ סואץ.

אבל במפקדות צה"ל רצו להפתיע בדרך אחרת לגמרי – הם רצו להביא לשטח האויב את אחד הדברים שקשה ביותר להעביר בחשאי: טנקים.

רעיון שנולד משלל מלחמה: הבעיה הראשונה הייתה ברורה.

טנק ישראלי שנוסע בכביש מצרי אינו בדיוק דבר שקל להסתיר, אלא שבמחסני צה"ל היה פתרון מעניין.

במהלך מלחמת ששת הימים הותירו אחריהם צבאות ערב כמויות גדולות של ציוד. בין השלל שנפל לידי ישראל היו גם טנקי T-55 סובייטיים ששימשו את הצבא המצרי.

צה"ל לא השאיר אותם במחסן, והטנקים הוכשרו לשימוש ישראלי וקיבלו את השם "טירן 5".

וכאן התברר שיש להם יתרון נוסף: גם לאחר שהפכו לחלק מצה"ל, המראה החיצוני שלהם נשאר דומה מאוד לזה של הטנקים שנעו בצבא המצרי.

אם הם יופיעו פתאום בתוך מצרים – לא בטוח שמי שיביט בהם מרחוק יבין מיד מה הוא רואה, ומכאן התפתחה תוכנית ההטעיה של מבצע "רביב".

למבצע נבחרו שישה טנקי טירן 5 ושלושה נגמ"שי BTR-50, גם הם מתוצרת סובייטית ומהסוג שהיה מוכר למצרים.

הטנקים נבחרו לא רק בגלל המראה. משקלם התאים יותר ליכולת הנשיאה של הנחתות שעמדו להעביר אותם.

בימים שלפני המבצע הועברו הכלים בלילות לעבר נקודת ההעמסה. שם נצבעו בגוון מצרי צהבהב, הועמסה בהם תחמושת נוספת ונלקח דלק רזרבי.

חלק מהלוחמים קיבלו מדים מצריים, ובכוח שולבו דוברי ערבית.

שישה שבועות בשביל עשר שעות

במשך כשישה שבועות התאמנו הלוחמים לקראת הפעולה: הם היו צריכים לתרגל ירידה מנחתות, תנועה בשטח לא מוכר, לחימה מתוך הכלים, התמודדות עם תקלות, ובעיקר לעבוד לפי לוח זמנים מדויק.

לתוכנית היו ארבעה חלקים מרכזיים: 1. להגיע בלילה לחוף המצרי באמצעות נחתות, 2. לרדת לחוף בלי להתגלות 3. לנוע לאור היום לאורך כביש החוף, לפגוע במטרות צבאיות בדרך, ו4. ואז להגיע לנקודה אחרת שבה יחכו הנחתות, לעלות עליהן ולחזור.

הוראה אחת הודגשה במיוחד: לא להסתבך שלא לצורך: הכוח היה אמור לנצל את ההפתעה, לפגוע ביעדים שנקבעו ולצאת.

לכן הונחו הלוחמים להישאר ככל האפשר בתוך הכלים הממוגנים ולפתוח באש מטווחים שיאפשרו להם לשמור על היתרון.

המכשול שחיכה בים

הנחתות שעליהן היו אמורים הטנקים לעבור את מפרץ סואץ היו גדולות ואיטיות: באזור פעלו שתי ספינות טורפדו מצריות מהירות -אם הן יגלו את הנחתות בלב המפרץ, כל המבצע עלול להיגמר עוד לפני שהטנק הראשון יגיע לחוף, וצריך היה להוציא אותן מהמשחק.

נחתת במבצע רביב, ספטמבר 1969. צילום ארכיון
נחתת במבצע רביב, ספטמבר 1969. צילום ארכיון

המשימה הוטלה על שייטת 13.

בליל כ"א אב נעשה ניסיון ראשון, אך הספינות המצריות יצאו לסיור והכוח הישראלי נסוג.

יומיים לאחר מכן חזרו הלוחמים – בליל כ"ג אב הגיעו שמונה לוחמי השייטת באמצעות שני כלי צלילה שכונו "חזירים" אל אזור המעגן המצרי. הם הצליחו להצמיד מוקשים לשתי ספינות הטורפדו ולהטביע אותן, והדרך לנחתות נפתחה.

אבל ההצלחה הפכה בדרך חזרה לאסון.

באחד האמצעים הופעל מנגנון ההשמדה העצמית. שלושה לוחמים – שלמה אשל, עודד ניר ורפי מילוא – נהרגו, ואריה יצחק, שנפצע, נותר לבדו במים.

במשך יותר משש שעות הוא המשיך לשחות כשהוא גורר עמו את גופות חבריו, עד שאותר בידי מסוק חיל האוויר וחולץ, רק אז יכול היה המבצע הגדול שלשמו יצאו לדרך להתקדם.

עוד לפני שטנק אחד דרך על אדמת מצרים, כבר שילמו לוחמים בחייהם כדי לאפשר לו להגיע לשם.

שלוש נחתות יוצאות לדרך

למחרת, בשעה 22:00, החל השלב הבא: כוח השריון הועמס בראס סודר על שלוש נחתות של חיל הים – אח"י עציון גבר, אח"י קיסריה ואח"י שקמונה, ועל כל אחת מהן הועמסו שני טנקים ונגמ"ש.

תשעה כלי רכב משוריינים בסך הכול.

הנחתות הפליגו אל החוף המערבי של מפרץ סואץ. לצדן נעו בסירות גומי לוחמי שייטת 13 ויחידה 707, שנועדו לסייע באבטחת המבצע ובהכנת החופים.

כוח מקדים הגיע לחוף ותפס את ראש החוף.

השעות חלפו.

ואז, ב־03:35 לפנות בוקר של 9 בספטמבר 1969 – כ"ו באלול תשכ"ט – החלה הנחיתה.

היא עברה בלי שהמצרים גילו אותה.

שישה טנקים ושלושה נגמ"שים ישראליים עמדו עכשיו בצד המצרי של המפרץ.

מרגע זה השעון החל לרוץ.

עכשיו צריך לסגור את הדלת מאחור

הכוח החל לנוע דרומה לאורך כביש החוף.

למקום שבו נחתו הישראלים היה יתרון גאוגרפי חשוב: לאורך חלקים גדולים מהאזור השתרעה רצועת חוף צרה ובה כביש מרכזי אחד.

מצפון נמצא כוח שריון מצרי גדול שיכול היה לנוע לעבר הישראלים אם תגיע התרעה.

לכן אחת הפעולות הראשונות הייתה לחסום את הדרך.

בנקודה צרה, שבה התנשאו מצוקים סמוך לכביש, הפעילו הלוחמים מטענים ומיקשו את הציר. בהמשך אף ירו הטנקים לעבר הסלעים שמעל הכביש כדי לדרדר אבנים וליצור חסימות נוספות.

הרעיון היה לקנות זמן.

כל דקה שבה המצרים מתקשים להבין מה קורה ולהביא תגבורת היא עוד דקה שבה הכוח הישראלי יכול להמשיך במשימה.

ועכשיו, כשהשמש כבר החלה לעלות, התרחש אחד המחזות המשונים של מלחמת ההתשה: שיירת טנקים שנראית מצרית נוסעת באור יום בכביש מצרי, רק שהיא נוסעת בכיוון הלא נכון מבחינת המצרים.

התחנה הראשונה

לאורך החוף היו נקודות משמר, בסיסים, מתקני מכ"ם ותשתיות צבאיות.

הכוח התקדם במהירות ופגע ביעדים שנקרו בדרכו.

מעט לפני השעה 07:00 הגיע לראס אבו דראג', שם שכן בסיס של משמר החופים המצרי ותחנת מכ"ם ימית, הטנקים פתחו באש, ובתוך כעשרים דקות הושמדו המחנה ותחנת המכ"ם.

השיירה לא נשארה לחכות לתגובה והמשיכה דרומה.

המטרה הבאה הייתה אזור ראס זעפרנה, שבו שכנו מתקנים צבאיים ובהם תחנת מכ"ם אווירי.

גם שם פעל הכוח במהירות: הטנקים חסמו את האזור וכוחות הנגמ"שים סייעו בפגיעה במטרות.

התגובה המצרית הייתה חלשה מהצפוי – גורם ההפתעה עשה את שלו.

במשך שעות ארוכות התקשה הצד המצרי לגבש תגובה שתעצור את הכוח הישראלי.

אבל ככל שהכוח התקדם דרומה, כך גדל הסיכון – הישראלים כבר היו שעות בתוך מצרים.

ובשלב מסוים התגלה דבר שלא היה ידוע למתכנני המבצע מראש: בהמשך הדרך נמצא כוח שריון מצרי משמעותי, והטנקים הישראליים היו כבר קרובים.

אבל כאן נכנסה לתמונה אחת ההחלטות החשובות של המבצע.

הרמטכ"ל חיים בר־לב קבע מראש שהכוח לא ייזום קרב גדול מול שריון מצרי אלא אם הטנקים המצריים יאיימו עליו ישירות – המטרה הייתה פשיטה, לא כיבוש.

ולכן, למרות ההצלחה עד אותו רגע, הכוח לא המשיך לחפש עוד קרב, ולא התקדם.

הקרב שהתנהל מעל הראש

בזמן שהטנקים נעו על הקרקע, התנהל חלק נוסף של המבצע בשמיים.

כלי שריון ונחתת במבצע רביב. צילום ארכיון
כלי שריון ונחתת במבצע רביב. צילום ארכיון

ארבעה מטוסי סקייהוק מטייסת 109 של חיל האוויר סייעו לכוח ותקפו מטרות ובהן תחנות מכ"ם ועמדות נ"מ.

את המבנה הוביל רס"ן חגי רונן, באזור ראס זעפרנה נפגע מטוסו מאש נ"מ והקשר עמו נותק.

רונן הפנה את המטוס לכיוון חופי סיני ונטש מעל מפרץ סואץ, אך משהו השתבש. הוא לא אותר, כוחות חיפשו אחריו, אך ללא הצלחה, ורס"ן חגי רונן הוכרז נעדר ובהמשך הוכר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.

תקלה באמצע מצרים

ואז, בתוך כל המורכבות הזאת, הגיעה אחת התקלות שממנה חוששים בכל כוח שריון: זחל של אחד הטנקים נזקק לתיקון.

תקלה כזאת כאשר הטנק נמצא עמוק בשטח האויב, והנחתות אמורות להגיע לנקודת איסוף בשעה שנקבעה מראש – היא בעיה רצינית

לעזרת הכוח הגיע מסוק אלואט 2. המסוק פינה פצוע קל והביא ציוד שנדרש לטיפול בתקלה, וברוך השם הטנק תוקן והשיירה המשיכה.

כמעט עשר שעות חלפו מאז הנחיתה.

הכוח כבר פגע בשורה של מטרות, עבר עשרות קילומטרים לאורך החוף והיה צריך לצאת לפני שהמצרים יצליחו לרכז מולו כוח גדול, אבל נקודת החזרה לא הייתה פשוטה.

הנחתות לא המתינו בדיוק במקום שבו ירדו הטנקים בלילה. הן נדרשו להגיע לנקודת איסוף בהמשך החוף.

אנשי יחידה 707 בדקו את אזור החוף, סימנו את המקום וסייעו לנחתות להתקרב – אחת הנחתות אף נתקעה במהלך ההעמסה והיה צורך לסייע לה להשתחרר.

בסופו של דבר עלו תשעת הכלים המשוריינים בחזרה, והטנקים והנגמ"שים הפליגו אל החוף שבשליטת ישראל.

הלוחמים פונו במסוקים.אחרי קרוב לעשר שעות בשטח מצרים, הפשיטה הסתיימה ורק אחר כך הבינו המצרים את גודל האירוע

תמונת המצב בצד המצרי הייתה מבולבלת: הדיווחים על המתרחש לא הגיעו מיד בצורה מסודרת לצמרת בקהיר, ורק בהמשך היום החלו להתברר ממדי הפעולה.

לפי מקורות צה"ל, במהלך הפשיטה נפגעו קשות כוחות ותשתיות מצריות, ולמעלה ממאה חיילים מצרים נהרגו. כלי רכב רבים ומתקנים צבאיים הושמדו.

לעומת זאת, כוח השריון והנגמ"שים הישראלי סיים את הפשיטה ללא הרוגים מקרבו ופצוע קל אחד.

אבל כאשר מסתכלים על כלל הפעולות שנדרשו סביב המבצע, המחיר הישראלי היה כבד יותר: שלושת לוחמי שייטת 13 נהרגו בפעולה המקדימה נגד ספינות הטורפדו, ורס"ן חגי רונן אבד במהלך הסיוע האווירי.

ההלם בצמרת המצרית היה משמעותי. בעקבות האירועים נערכו שינויים בצמרת הפיקוד הצבאי.

גם מחוץ לישראל ומצרים עוררה הפשיטה עניין. עצם הרעיון שכוח שריון יונחת מן הים, יפעל שעות בשטח האויב וייצא ממנו שוב היה חריג.

בישראל הייתה תחושת הישג גדולה: "פעולה כזאת עוד טרם בוצעה בצה"ל"

כמה ימים לאחר מכן כתב הרמטכ"ל חיים בר־לב למשתתפים במבצע: הוא ציין שמדובר בפעם הראשונה שבה צה"ל ביצע מבצע מסוג זה, ושעל אף המורכבות וחוסר הניסיון בפעולה כזאת – המבצע התנהל מתחילתו ועד סופו בצורה יוצאת דופן.

אבל דווקא בר־לב, שיכול היה להתענג על ההצלחה, נזהר: הוא לא חשב שמבצע רביב יסיים את מלחמת ההתשה. הוא גם לא מיהר להסיק שמכה קשה אחת פירושה שהמורל המצרי נשבר.

והזהירות הזו מעניינת במיוחד כשאנחנו מסתכלים על הדברים יותר מחמישים שנה מאוחר יותר, כי מבצע רביב אכן היה הצלחה מרשימה, אבל מלחמת ההתשה לא הסתיימה-היא נמשכה כמעט שנה נוספת (ויש האומרים עד ימינו)

וארבע שנים אחר כך, ביום הכיפורים תשל"ד, מצרים וסוריה הפתיעו את ישראל במלחמה קשה.

כשהצלחה הופכת לסכנה

מבצע רביב הפך לאחד מסמלי התעוזה והיצירתיות של צה"ל באותה תקופה, ובצדק.

תחשבו לרגע על כל מה שהיה צריך להתחבר כדי שהדבר הזה יעבוד: טנקים שנלקחו שלל במלחמה קודמת, נגמ"שים סובייטיים, צבע מצרי, דוברי ערבית, שלוש נחתות שנבנו בישראל והועברו לאזור, לוחמי שריון, צנחנים, כוחות מיוחדים, חיל הים וחיל האוויר, חסימת כביש., תיקון טנק באמצע שטח האויב, נקודת איסוף חדשה, עשר שעות שבהן כל תקלה משמעותית הייתה עלולה להפוך כוח קטן יחסית למבודד בתוך מצרים, ומעל הכל – סיעתא דישמיא מיוחדת.

זה היה שילוב נדיר של תכנון, אומץ, הטעיה וחשיבה מחוץ למסגרת.

אלא שההיסטוריה מלמדת גם את הצד השני.

רצף ההצלחות של צה"ל בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים חיזק מאוד את תחושת הביטחון ביכולתו מול צבאות ערב. עם השנים נוצרה גם תפיסה שלפיה היתרון הישראלי כה גדול, עד שקשה לדמיין מצב שבו הצד השני יצליח להפתיע.

כ"ו באלול – גם אחרי שניצחנו

יש משהו מיוחד בכך שמבצע רביב התרחש דווקא ב־כ"ו באלול: אלול הוא החודש שבו אנחנו רגילים לדבר על טעויות. על דברים שלא עשינו נכון, על מקומות שבהם נפלנו ועל מה שצריך לתקן לקראת השנה החדשה.

אבל חשבון נפש אמיתי לא שייך רק לכישלונות – לפעמים קשה הרבה יותר לבדוק את עצמנו דווקא אחרי הצלחה.

כשמשהו נכשל, ברור שצריך לשאול מה השתבש.

אבל כשמשהו מצליח מעל ומעבר לציפיות? כשהתוכנית הנועזת עובדת, האויב מופתע והכוח חוזר הביתה? דווקא אז קל לחשוב שאנחנו כבר יודעים הכול.

מבצע רביב מלמד עד כמה רחוק אפשר להגיע באמצעות הכנה יסודית, יצירתיות, תעוזה וסייעתא דשמיא.

והשנים שבאו אחריו מלמדות שיעור נוסף:

לא משנה כמה הצלחנו אתמול – אסור להפסיק לבדוק את עצמנו היום.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של אלול.

לא לחכות לנפילה כדי לעשות חשבון נפש – לדעת לעצור גם כשנדמה שהכול הולך בדיוק לפי התוכנית, להביט שוב על הדרך ולשאול את עצמנו בכנות: מה עשינו נכון – ומה אנחנו עדיין לא רואים?

מידע ותמונות: צה"ל, וויקיפדיה, AI

קרדיט תמונות:
שמואל ליטמנוביץ / דובר צה"ל · CC BY-SA 3.0 · מקור התמונה
שמואל ליטמנוביץ / דובר צה"ל · CC BY-SA 3.0 · מקור התמונה
ניר מאור מוזיאון ההעפלה וחיל הים · CC BY-SA 3.0 · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מקומי דתי

·

מדורים ועמודים