לכל הכתבות במקומי בהיסטוריה
חומות העיר העתיקה ומגדל דוד, צילום משנת 2019 להמחשה. אלה אינן חומות תקופת בית המקדש
חומות העיר העתיקה ומגדל דוד, צילום משנת 2019 להמחשה. אלה אינן חומות תקופת בית המקדש

השמש הקיצית שבחוץ מזכירה לנו שהגענו אל שערי חודש תמוז. עבור כולנו, שבעה עשר בתמוז מסמן צום ארוך וחם, ואת כניסתם של ימי "בין המצרים" – ימי האבל של עם ישראל על חורבן בית המקדש. כולנו יודעים שביום זה נפרצו חומות ירושלים, אבל האם ידעתם שזהו רק חלק משרשרת אסונות היסטורית שנשזרה ביום הזה לאורך הדורות?

במסכת תענית (פרק ד', משנה ו') קובעים חז"ל כי חמישה אסונות לאומיים כבדים התרחשו ביום זה לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, והניחו את התשתית לחורבן הגדול. כשצוללים אל דפי ההיסטוריה ואל ספרי המדרש, מגלים שלתאריך הזה יש "מגנט" מיוחד של מאורעות שעיצבו את גורל האומה שלנו. בואו נעשה סדר כרונולוגי ומדויק בכל מה שקרה בי"ז בתמוז.

שבירת לוחות הברית (שנת ב'תמ"ח לבריאת העולם)

הרקע: שבועות ספורים לאחר מעמד הר סיני, משה רבנו עלה למרום למשך 40 יום ולילה כדי לקבל את לוחות הברית. העם למטה טעה בחשבון הימים, נכנס ללחץ, וביקש מנהיג חלופי – מה שהוביל לבניית עגל הזהב.

בט"ז בתמוז עם ישראל חטאו בעגל, ובי"ז בתמוז משה רבנו ירד מההר. כשבידיו שני לוחות האבן הקדושים, הוא הבחין בחטא ובמחולות סביב העגל. המדרש מספר כי באותו רגע האותיות הרוחניות שהיו חקוקות על הלוחות "פרחו באוויר", והלוחות הפכו לכבדים מכדי לשאתם. משה שבר את הלוחות בתחתית ההר, אירוע שסימן את אובדן המדרגה הרוחנית הגבוהה שבה היה העם.

ביטול קורבן התמיד (תקופת בית המקדש הראשון)

הרקע: בית המקדש פעל כמו ה"לב" של העולם היהודי. החלק המרכזי בעבודה היומית היה קורבן התמיד – כבש אחד שהוקרב בכל בוקר, וכבש שני בכל בין ערביים. הקורבן הזה סימל את הקשר הרציף והיומיומי בין עם ישראל לקב"ה.

במהלך המצור הבבלי על ירושלים, העיר נסגרה לחלוטין ולא הייתה אפשרות להכניס אליה בהמות. במשך תקופה ארוכה, הכוהנים הצליחו לקנות כבשים מחיילי האויב שמחוץ לחומה תמורת סכומי עתק של זהב, אותם הורידו בסלים. בי"ז בתמוז, האויבים סירבו לספק כבשים נוספים. ללא בהמות טהורות, נאלצו הכוהנים לבטל את קורבן התמיד, דבר שגרם לשבר רוחני עמוק בעם.

הבקעת חומת ירושלים (שנת 70 לספירה)

שער האריות בירושלים, צילום משנת 2015 להמחשת המקום
שער האריות בירושלים, צילום משנת 2015 להמחשת המקום

הרקע: המצביא הרומי טיטוס (שהפך מאוחר יותר לקיסר) הטיל מצור ממושך וחונק על ירושלים בימי בית המקדש השני. בתוך העיר שרר רעב כבד מאוד, והמגנים היהודים נלחמו בגבורה כדי להגן על החומות.

באמצעות מכונות מלחמה עצומות שנקראו "אילֵי ניגוח", הרומאים חבטו שוב ושוב בחומות האבן העבות של ירושלים. בי"ז בתמוז החומה נכנעה, ונפער בה פתח ראשון. דרך הפרצה הזו שטפו אלפי חיילים רומאים אל תוך העיר העתיקה. פריצה זו הובילה, בדיוק שלושה שבועות לאחר מכן – בתשעה באב לשריפת בית המקדש.

הדיוק ההיסטורי: בספר ירמיהו (פרק נ"ב) כתוב שבבית ראשון החומה נבקעה בכלל בט' בתמוז. אולם, בתלמוד הירושלמי מוסבר שבשל הבלבול, הרעב והצרות של חורבן בית ראשון, חל שיבוש בספירת הימים של האנשים, ובאמת שתי הבקעות החומה (גם של בית ראשון וגם של בית שני) קרו באותו תאריך בדיוק – י"ז בתמוז.

שריפת התורה על ידי אפוסטמוס (תקופת שלטון רומא)

הרקע: הנציבים הרומאים ששלטו בארץ ישראל ניסו פעמים רבות לדכא את הרוח היהודית ולפגוע בלמידת התורה ובקיום המצוות.

מפקד צבאי רומי בכיר בשם אפוסטמוס תפס ספר תורה שהיה שייך לקהילה היהודית. כדי להשפיל את היהודים ולהפגין את כוחו של השלטון הרומי, הוא העלה את הספר באש לעיני כל. השריפה הפומבית שלו זעזעה את הציבור והייתה ממש כפגיעה ישירה בליבו של העם היהודי.

העמדת צלם בהיכל

מה קרה: פסל של עבודה זרה הוכנס בצורה הפגנתית אל תוך היכל בית המקדש, המקום המקודש ביותר בעולם.

תבליט המנורה בשער טיטוס ברומא. צילום להמחשת זיכרון חורבן בית המקדש
תבליט המנורה בשער טיטוס ברומא. צילום להמחשת זיכרון חורבן בית המקדש

קיימות שתי שיטות עיקריות בפרשנים:

דעה ראשונה (תלמוד בבלי): מדובר בהמשך ישיר למעשיו של אפוסטמוס הרומי, שהציב פסל בהיכל כדי להכעיס ולחלל את המקום.

דעה שנייה (תלמוד ירושלמי): מדובר באירוע קדום יותר מתקופת בית ראשון. מנשה, מלך יהודה שחטא והחטיא, העמיד פסל של עבודה זרה בתוך המקדש. במדרש מובא שהמילים "והעמדת צלם בהיכל" (בלשון יחיד) רומזות לפסל של מנשה, שהיה אחד הגורמים הרוחניים המרכזיים שהובילו לחורבן הבית הראשון בסופו של דבר.

שנת ד'תתנ"ט (1099) – פריצת חומות ירושלים במסעי הצלב

במהלך מסע הצלב הראשון, אבירים חמושים מאירופה הגיעו לכבוש את ארץ הקודש. הם הטילו מצור ממושך על ירושלים, שהייתה אז תחת שלטון מוסלמי, ובה חיה קהילה יהודית ענפה. בדיוק ביום י"ז בתמוז, הצליחו הצלבנים לפרוץ את חומות העיר. עם כניסתם, הם החליפו את השלטון בעיר והקימו את "ממלכת ירושלים הצלבנית", תוך שהם פוגעים קשות בתושבי העיר היהודים, אוסרים עליהם מגורים בירושלים ומחריבים את מוסדות הקהילה.

כשמביטים על שרשרת האירועים המצמררת הזו מבינים שי"ז בתמוז הוא יום של חשבון נפש עמוק, יום שמזכיר לנו כיצד החומות הפיזיות והרוחניות שלנו נפרצו שוב ושוב לאורך הגלות הארוכה.

התפקיד של הדור שלנו, ובפרט בימי "בין המצרים", הוא לעמוד בפרץ. זו ההזדמנות שלנו לחזק את החומות הרוחניות, להרבות באהבת ישראל ובשמירת הלשון, ולתקן את אותה שנאת חינם שהחריבה את ביתנו. מתוך הלימוד על העבר והבנת עומק השבר, נשאב את הכוח לצמוח ולהתעלות, ונזכה לראות מהרה בהבטחת הנביא כי הימים האלו יהפכו לששון ולשמחה, בביאת גואל צדק ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

קרדיט תמונות:
Pudelek · CC BY-SA 4.0 · מקור התמונה
Godot13 · CC BY-SA 4.0 · מקור התמונה
A. Hunter Wright · CC BY-SA 3.0 · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מקומי דתי

·

מדורים ועמודים