לכל הכתבות במקומי בהיסטוריה
גשר הירמוך לאחר הפגיעה בליל הגשרים, 1946. צילום ארכיון רכבת המנדט
גשר הירמוך לאחר הפגיעה בליל הגשרים, 1946. צילום ארכיון רכבת המנדט

קיץ תש"ו, 1946. פחות משנה חלפה מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה. מאות אלפי יהודים באירופה מנסים להשתקם מחורבן השואה, ורבים מהם מבקשים להגיע לארץ ישראל. אך שערי הארץ עדיין נעולים. הבריטים, ששלטו בארץ במסגרת המנדט, ממשיכים להגביל את העלייה היהודית ומסרבים לאפשר את כניסתם של רבבות ניצולים.

ביישוב היהודי גובר הזעם. התחושה היתה שלא ניתן עוד להסתפק במחאות ובהצהרות. תחת הנהגת "תנועת המרי העברי" מתאחדים לראשונה ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י למאבק משותף נגד השלטון הבריטי.

ואז הגיעו שני אירועים דרמטיים, בהפרש של פחות משבועיים זה מזה, ששינו את פני המאבק כולו: ליל הגשרים והשבת השחורה.

בליל י"ח בסיוון תש"ו, בין 16 ל־17 ביוני 1946, יצא הפלמ"ח לאחד המבצעים הנועזים והמורכבים ביותר שביצע עד אז.

שם המבצע היה "מרכולת", אך הוא נחרת בזיכרון הלאומי בשם ליל הגשרים.

הרעיון נהגה על ידי מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, ותכנון המבצע הוטל על קצין המבצעים דב צסיס. המטרה הייתה ברורה: לפגוע בעורקי התחבורה המרכזיים שחיברו את ארץ ישראל עם המדינות השכנות, ולהוכיח לבריטים כי שליטתם בארץ אינה מובנת מאליה.

היעד היה חסר תקדים: פגיעה בו־זמנית ב־11 גשרים מרכזיים לאורך כל גבולות הארץ.

חודשים ארוכים של הכנות קדמו למבצע. נאסף מודיעין מדויק, נערכו תצפיות, הושגו תוכניות הנדסיות של הגשרים, נאגרו כמויות עצומות של חומרי נפץ, ותואמו עשרות כוחות שפעלו במרחקים של מאות קילומטרים זה מזה.

הפעולה תוכננה להתבצע בלילה חשוך, אך לבסוף בוצעה לבסוף בליל ירח מלא – דבר שהגביר את החשש מחשיפת הלוחמים.

בשעה היעודה יצאו הכוחות לדרך.

בגבול לבנון פוצצו שני גשרי מטולה – האחד על הכביש לצידון והשני על נחל עיון.

בגבול סוריה פוצץ גשר בנות יעקב שעל הירדן.

בגבול עבר הירדן פוצצו גשרי שייח' חוסיין, אלנבי ודמיה.

בדרום פוצצו גשר מסילת הברזל וגשר הכביש מעל נחל הבשור, על ציר עזה־רפיח.

גם גשר אל־חמה שעל נהר הירמוך, שהיה באותה עת הגשר הארוך ביותר בארץ ישראל ואורכו כ־130 מטרים, נהרס.

הפעולות בוצעו במרחקים עצומים זו מזו, תחת שמירה בריטית ולעיתים תוך חילופי אש, אך כמעט כולן הסתיימו בהצלחה.

תשעה גשרים פוצצו לחלוטין, גשר נוסף ניזוק קשות, ורק גשר אחד לא פוצץ.

הגשר באזור מטולה ונחל עיון. צילום מאוחר להמחשת המקום
הגשר באזור מטולה ונחל עיון. צילום מאוחר להמחשת המקום

למשך זמן קצר נותקו נתיבי התחבורה המרכזיים שחיברו את ארץ ישראל למצרים, ללבנון, לסוריה ולעבר הירדן.

ההישג המבצעי היה מרשים במיוחד. לראשונה הצליח הפלמ"ח לבצע מבצע מתואם בקנה מידה ארצי, וההדים הגיעו לעיתוני העולם כולו.

אולם לצד ההצלחה הגדולה, ליל הגשרים נזכר גם בשל אחת הטרגדיות הקשות בתולדות הפלמ"ח – היעד הקשה ביותר היה שני הגשרים שעל נחל כזיב ליד אכזיב.

שם, הכוח התוקף, בפיקודו של נחמיה שיין, התקדם אל גשר מסילת הברזל כשהוא נושא עמו מטעני נפץ כבדים ובמהלך ההתקדמות נפתחה אש לעבר הלוחמים.

בשלב מסוים פגע קליע באחד ממטעני החבלה שהוצמדו לגשר או שנישאו בידי הכוח ופיצוץ אדיר החריד את האזור.

גשר הרכבת נהרס, אך עמו נהרגו 13 לוחמי פלמ"ח ומפקד הפעולה נחמיה שיין. בנוסף נהרג יחיעם ויץ, שנפגע מהירי במהלך הקרב.

האסון באכזיב הפך לחלק מהאנשים כסמל של המחיר הכבד ששילמו הלוחמים במאבק על הקמת המדינה.

ליל הגשרים גרם השפלה לשלטון הבריטי.

הגשרים שנהרסו, ההצלחה המבצעית המרשימה וההדים הבינלאומיים הוכיחו כי היישוב היהודי מסוגל לבצע פעולות רחבות היקף נגד אחת האימפריות החזקות בעולם.

כבר בימים שלאחר המבצע החלו הבריטים בפשיטות ובחיפושים – חיפושים נערכו במצובה, בבית הערבה, בכפר גלעדי וביישובים נוספים שנחשדו כבסיסי יציאה ללוחמי הפלמ"ח.

בכפר גלעדי התפתח עימות קשה שבמהלכו נהרגו שלושה יהודים ונפצעו נוספים.

ובמקביל, החלו הבריטים לתכנן פעולה רחבה הרבה יותר – פעולה שנועדה לשבור את הנהגת היישוב, לחשוף את מערך המחתרות ולפגוע בכוחו של הפלמ"ח.

ביום שבת קודש, ל' בסיוון. בעוד רבבות משפחות בארץ ישראל נמות את שנתן לכבוד יום המנוחה הקדוש, נקרע השקט המתוח של שחר יום השבת בקולות צורמים של מנועי טנקים כבדים, נהמת משוריינים וחריקת שרשראות ברזל על כבישי הארץ. מבצע "אגאתה" השבת השחורה – יצא לדרך.

הבריטים תכננו את המבצע כהפתעה מוחלטת, והבחירה ביום השבת הייתה מחושבת. הם ידעו שביום זה היישוב היהודי שובת ממלאכה, התחבורה מושבתת, וההנהגה והלוחמים נמצאים בבתיהם. בתוך דקות ספורות, נסגרה מכולת הארץ תחת טבעת חנק: עוצר קשוח ומוחלט הוטל על תל אביב, ירושלים, חיפה, נתניה ועשרות קיבוצים ומושבים. חיילים בריטים חמושים מכף רגל ועד ראש נפרסו בצמתים, הקימו מחסומים עם גדרות תיל ונעלו את התושבים בבתיהם.

ברחובות הערים והקיבוצים התעוררו היהודים למחזה סוריאליסטי. תחת השמש העולה של בוקר שבת, צעדו אלפי חיילים בריטים בסמטאות, כשהם פורצים לבתים בעיצומו של יום המנוחה. מכשירי הרדיו היו כבויים בשל קדושת השבת, והשמועות על המעצרים ההמוניים עברו מפה לאוזן.

הדרמה הגדולה ביותר התחוללה בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים ובבתי המנהיגים. חיילים בריטים פשטו על משרדי הסוכנות היהודית, ניפצו דלתות והחרימו ארגזים על גבי ארגזים של מסמכים חסויים. באותו בוקר, נלקחו מבתיהם בכירי ההנהגה הציונית ונאלצו, בעיצומה של השבת, לעלות על משאיות צבאיות מול עיניהם הבוכות של בני משפחותיהם. אחד הרגעים קורעי הלב של אותו בבוקר היה מעצרו של הרב יהודה לייב פישמן מימון, מראשי ה"מזרחי". הרב, יהודי קשיש ושומר מצוות, סירב בכל תוקף לחלל את השבת ולעלות לרכב והציע ללכת ברגל עד לבית המאסר.

במקביל, בעשרות קיבוצים, התעוררו החברים לקולות נפץ של שערים נפרצים.

אנדרטת יד לי"ד באכזיב, לזכר נופלי ליל הגשרים. צילום מאוחר
אנדרטת יד לי"ד באכזיב, לזכר נופלי ליל הגשרים. צילום מאוחר

מפקדת ה"הגנה" העבירה פקודה חשאית ודחופה: "לא להתנגד בכוח, למנוע שפיכות דמים". למרות זאת, המתח בבוקר ההוא היה מורט עצבים. האוויר היה ספוג בריח של אבק, בנזין וחרדה עמוקה מפני הבאות, בבוקר שבו הבין היישוב היהודי כי המאבק על הארץ עלה שלב, וכי האימפריה הבריטית גמרה בליבה לשבור את שדרתו הציבורית והצבאית בכל מחיר.

בהמשך התברר, שלמרות הסודיות הרבה, הצליחה ההגנה לקבל התרעה מוקדמת :

ביום שישי, כ"ט בסיוון תש"ו. בעוד הבריטים משלימים את ההכנות למבצע הענק שייכנס להיסטוריה כ"השבת השחורה", הגיע לכפר אז"ר קצין בריטי אלמוני, שכבר סייע בעבר לאנשי ההגנה. הוא ביקש להיפגש עם מפקד ההגנה במקום, ובפגישה שנערכה תחת חשש כבד ממלכודת מסר ידיעה דרמטית: לפנות בוקר יפשטו אלפי חיילים ושוטרים בריטים על עשרות מוקדים ברחבי הארץ, יחפשו נשק וינסו לעצור את בכירי ההגנה והיישוב. "הזהירו אותם שייעלמו", אמר הקצין לפני שחזר למחנה תל ליטווינסקי הסמוך.

הבעיה הייתה כיצד להעביר את המידע. הטלפונים היו תחת האזנה בריטית, והחל משעות הערב הוטל עוצר על הדרכים. אז נולד רעיון מבריק. אחד מילדי המושב, חניתאי אליגון בן השמונה, "הוכש" כביכול על ידי נחש ארסי. רגלו נחבשה, אמבולנס הוזעק למקום, והוא הועלה אליו יחד עם אביו בדרכם ה"בהולה" לבית חולים בתל אביב. במחסומים הבריטיים לא עיכבו את האמבולנס, וכך הצליחה האזהרה החשובה לחצות את כל המחסומים בדרך לעיר.

מקבל הידיעה היה אפרים דקל, מפקד הש"י שירות הידיעות של ההגנה, שהיה גם דודו של הילד. בתוך זמן קצר הופצה האזהרה לכל רחבי הארץ. ראשי ההגנה הספיקו לעזוב את בתיהם ולהסתתר. משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, נמלט ממקום למקום בתל אביב רגעים לפני שהבריטים פשטו על ביתו. גם ישראל גלילי ויצחק שדה הוזהרו בזמן, לאחר שנער בן 16 בשם מוטה גור רץ במיוחד לקיבוץ נען כדי למסור להם את ההודעה.

כאשר החל מבצע "השבת השחורה" לפנות בוקר, גילו הבריטים שרבים מהמבוקשים הבכירים כבר נעלמו. אלפי יהודים נעצרו באותו יום, אך רוב ראשי ההגנה הצליחו לחמוק ממעצר. חניתאי עצמו כלל לא הגיע לבית חולים; הוא נשאר אצל דודיו בתל אביב במשך ימי העוצר ורק לאחר מכן שב לביתו. שנים מאוחר יותר סיפר כי רק בדיעבד הבין עד כמה הייתה חשובה אותה נסיעה תמימה באמבולנס – נסיעה שבזכותה ניצלו רבים ממנהיגי ההגנה מידי הבריטים.

אחד מיעדי המבצע המרכזיים היה בניין הסוכנות היהודית בירושלים.

הבריטים השתלטו על הבניין והחרימו כמות עצומה של מסמכים, בין העצורים היו משה שרת, יצחק גרינבוים, דוד רמז, דב יוסף והרב יהודה לייב פישמן מימון.

דוד בן־גוריון ניצל מהמעצר משום שבאותם ימים שהה באירופה.

המסמכים שהוחרמו הועברו למלון המלך דוד בירושלים, ששימש באותה תקופה את מוסדות השלטון הבריטי.

באותה שבת, בקיבוצים רבים נערכו חיפושים מקיפים והחיפוש המפורסם ביותר נערך בקיבוץ יגור.

לאחר ימים של סריקות מצאו הבריטים 32 סליקים ובהם כמויות עצומות של נשק: יותר מ־300 רובים, כ־100 מרגמות, מאות אלפי כדורים וציוד צבאי נוסף.

במזרע נתפסו מסמכי מטה הפלמ"ח, ובהם כרטסת מוצפנת שהבריטים לא הצליחו לפענח.

במהלך אירועי "השבת השחורה" נעצרו למעלה מ־2,700 יהודים, אשר רובם הועברו למחנות המעצר ברפיח וחלקם לעתלית וללטרון, כאשר ברקע הורתה מפקדת ה"הגנה" שלא להתנגד בכוח לצבא הבריטי כדי למנוע שפיכות דמים המונית. למרות הנחיה זו, האירועים הידרדרו וגבו את חייהם של שמונה יהודים, בעיקר לאחר שהבריטים פתחו באש חיה בקיבוצים תל יוסף ועין חרוד והרגו מספר אנשים, בהם חיים חרודי ז"ל שנהרג בתל יוסף וסמוך למקום נפילתו הוקמה לימים אנדרטה לזכרו.

ליל הגשרים והשבת השחורה היוו קו פרשת מים דרמטי ומשמעותי ביותר במאבק הציבורי והצבאי נגד המנדט הבריטי בארץ ישראל. המבצעים המתוחכמים לצד מחיר הדמים הכבד ששילם היישוב – החל מאובדן הלוחמים באסון אכזיב, דרך מאסר ההנהגה ועד לנפילת החללים בקיבוצי העמק – זעזעו עמוקות את הציבור אך לא הצליחו לשבור את רוחו; נהפוך הוא, הם רק חישלו את הנחישות של היישוב היהודי בארץ הקודש להמשיך ולהיאבק למען פתיחת השערים וביסוס ההתיישבות.

מבחינה היסטורית, אירועי שנת תש"ו הוכיחו סופית לממשלת בריטניה ולעולם כולו כי המשך השלטון הצבאי הכוחני בארץ דורש משאבים, דמים ודמעות שהאימפריה המותשת כבר אינה מסוגלת לשאת. חילול השבת הכפוי, מאסר המונים והרס הסליקים אמנם פירקו את "תנועת המרי העברי" המשותפת, אך הובילו לשינוי אסטרטגי במאבק וסללו באופן ישיר, תוך פחות משנתיים, את הדרך לסיומו המוחלט של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

קרדיט תמונות:
Palestine Railways, Khoury House, Haifa, Palestine · CC0 1.0 · מקור התמונה
Chaver83 at English Wikipedia · Public domain · מקור התמונה
avishai teicher User:Avi1111 · Public domain · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מקומי דתי

·

מדורים ועמודים