סיפור חייו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל: שנות העמל בירושלים, השליחות בקהיר, הפסיקה שהגיעה אל הציבור והמורשת שנמשכה גם לאחר פטירתו

בחדר העבודה שלו נערמו ספרים עד התקרה. אבל סיפורו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל התחיל הרחק מן המעמד הציבורי ומאולמות הרבנות: בבית של משפחה שעלתה מבגדד לירושלים, בחנות מכולת קטנה ובילד שהעדיף את הספרים על פני כל עיסוק אחר. בתוך שנים אחדות הפך הילד הזה לאחד מגדולי הפוסקים בדורו, לרב הראשי לישראל ולמנהיג ציבורי שהשפעתו הורגשה הרבה מעבר לעולם ההלכה.
מבגדד לירושלים
מרן הרב עובדיה יוסף נולד בבגדד בשנת תרפ״א, להוריו יעקב וג׳ורג׳יה עובדיה. כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. אביו, שעסק בבגדד בצורפות, פתח בארץ חנות מכולת. בבית לא גדלו מתוך שפע, ועבודת החנות הייתה חלק משגרת המשפחה.
עובדיה הצעיר למד בתלמוד תורה „בני ציון” בשכונת הבוכרים, ובהמשך נכנס לישיבת „פורת יוסף” שבעיר העתיקה. כבר בילדותו ניכרה משיכתו לכתיבה וללימוד: מחקר אקדמי על תולדותיו ועל ספריו מציין כי היה כותב הערות בשולי ספר כבר כשהיה בן תשע. כמה שנים לאחר מכן, בגיל 17, כבר פרסם קונטרס תורני בשם „יביע אומר” על מסכת הוריות תחילתה של יצירה תורנית שתלווה אותו לאורך חייו.
באותן שנים הוא לא הסתפק בלימוד לעצמו. לפי הביוגרפיה של המרכז למורשת מרן, כבר כנער מסר שיעורי תורה בירושלים, ובמסגרת חבורה שהקים עם חבריו התאמן בדרשות בפני תלמידים ואנשים מן הציבור. התמונה הזאת תלמיד צעיר שמכין שיעור, לומד ומלמד קדמה בהרבה לימים שבהם אלפים היו מתקבצים לשמוע את דרשותיו.
בישיבת "פורת יוסף" בירושלים מצא עובדיה הצעיר לא רק מקום לימוד, אלא גם את מי שיהיה לרבו המובהק: הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל. כבר בשנות נעוריו החל לגבש את דרכו ההלכתית העצמאית, המבוססת על עיון רחב בדברי הפוסקים ועל החזרת פסיקת מרן רבי יוסף קארו למקומה המרכזי. לעיתים עוררו הכרעותיו הצעירות התנגדות, במיוחד כאשר חלק על מנהגים ופסיקות שהשתרשו בקהילות. אולם רבו עודד אותו להמשיך בלימוד, בבירור ובהעמדת הדברים על יסודותיהם. אותה דרך, שהחלה בבית המדרש בירושלים, עתידה הייתה להפוך לאחד מסימני ההיכר של פסיקתו במשך עשרות שנים.
מקהיר אל ארונות הספרים
בשנת תש״ז, כשהיה כבן 26, נשלח הרב עובדיה למצרים לכהן כאב בית דין בקהיר ולסייע לרב הראשי חיים נחום אפנדי. הוא היה צעיר ביחס לתפקיד, אך נשא באחריות ציבורית והלכתית בתקופה מתוחה. בראיון עיתונאי משנת תשל״ב סיפר כי ייצג את הרב הראשי גם בפני השלטונות, ואף הוזמן לארמון המלך פארוק כדי לברכו ליום הולדתו בשנת תש״ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות.
אותו ראיון שמר גם סיפור שקשה לשכוח. לאחר שהמצרים החלו לחשוד בו שהוא מרגל ישראלי, הגיעו אנשי הבולשת לביתו וחיפשו נשק. הרב עובדיה הוביל אותם אל ארונות הספרים והצביע על המדפים: „זה הנשק שלי”. לצד הסיפור, סיפר שהשלטונות האשימו אותו בתעמולה ציונית משום שדיבר בעברית ועודד יהודים לעלות לארץ. הוא השיב להם, לדבריו, שהוא מדבר בשפה שנתן הקב״ה לעם ישראל.

השליחות במצרים הסתיימה בסוף תש״י.
מאחורי האנקדוטה עומדת גם תקופה של עשייה חינוכית: הרב עובדיה לימד צעירים, העביר שיעורים ופעל לחיזוק חיי התורה בקהילה. לפי המרכז למורשת מרן, הוא חילק את שיעוריו בין שתי ישיבות בקהיר, ובשבתות עבר ברגל ביניהן כדי ללמד בשתיהן.
דיין, מחבר ספרים ורב שמגיע אל הציבור
עם שובו לישראל כיהן כדיין בפתח תקווה, בירושלים ובבית הדין הרבני הגדול לערעורים. בשנת תשכ״ח נבחר לרב הראשי הספרדי של תל אביב–יפו. במקביל הלך ונבנה מפעל הספרים שלו: „יביע אומר”, סדרת תשובות הלכתיות רחבה, לצד „יחוה דעת”, שהציג תשובות בענייני הלכה בנוסח נגיש יותר לציבור. בשנת תש״ל קיבל את פרס ישראל לספרות תורנית.
הפער בין שני סוגי הספרים מספר משהו על דרכו: מצד אחד, עיון למדני מפורט במקורות; מצד אחר, תשובה בהירה לשאלה מעשית. מרן הרב עובדיה ביקש להכריע מתוך בקיאות רחבה, אך גם להביא את ההלכה אל החיים עצמם. בראיון שנתן לאחר בחירתו לרב הראשי סיפר שהוא נוסע לשיעורים בשכונות, מבקר אסירים בבתי סוהר ורואה גם באנשים שהתרחקו מן המסורת מי שעדיין עשויים להתקרב אליה.
הפסיקה שפגשה את המציאות
בשנת תשל״ג נבחר הרב עובדיה לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, תפקיד שבו כיהן עד תשמ״ג. בתקופה זו עסק בסוגיות שהיו להן השלכות על חייהם של אנשים רבים: בין השאר, שאלת יהדותם של בני ביתא ישראל, מעמדם של קראים וגורלן של נשים שבעליהן נעדרו במלחמת יום הכיפורים. בפרשת הנעדרים נדרש בירור הלכתי כדי לאפשר לנשים להינשא מחדש, לאחר שהצבא והמשפחות ניסו לברר מה עלה בגורל הבעלים.
הכרעות מסוג זה ממחישות עוד צד מרכזי בעבודתו: ההלכה לא נותרה עבורו דיון מופשט בספרים. היא הייתה צריכה לתת מענה למציאות קשה, לעיתים בתוך זמן קצר, ובאופן שמביא בחשבון את הספקות ואת המחיר האנושי של כל החלטה.
משפחת מרן
לצד פועלו הציבורי וההלכתי, היה בחייו של מרן גם מקום מרכזי למשפחתו. בשנת תש"ד נשא לאישה את הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, שעמדה לצדו במשך עשרות שנים, והשניים הקימו בית שבו גדלו אחד עשר ילדיהם. הרבנית נשאה בעול ניהול הבית וגידול הילדים, ואפשרה למרן להקדיש שעות ארוכות ללימוד התורה ולכתיבת ספריו. מפעלו התורני הלך והתרחב עם השנים, וכלל מלבד סדרות "יביע אומר" ו"יחוה דעת" גם את "חזון עובדיה" ו"הליכות עולם", שהפכו לספרי יסוד בעולם ההלכה הספרדי. השפעתו ניכרת עד היום בבתי המדרש, בבתי הכנסת ובבתים רבים בישראל ובעולם, שבהם ממשיכים ללמוד את פסקיו ולנהוג על פיהם.
להחזיר עטרה ליושנה

אחרי שסיים את כהונתו כרב ראשי, נעשה מרן הרב עובדיה לדמות מרכזית בהנהגת ש״ס ובמועצת חכמי התורה, שהוקמה לקראת בחירות תשד"מ עבורו, המהלך לא הסתכם בפוליטיקה: הוא ראה בו דרך לחזק את עולם התורה הספרדי, להרחיב מוסדות חינוך וישיבות ולהעניק לציבור הספרדי קול והשפעה במרחב הציבורי.
הביטוי „להחזיר עטרה ליושנה” נעשה מזוהה איתו. הוא ביטא את שאיפתו להעמיד מחדש במרכז את מסורת הפסיקה הספרדית ואת פסיקות רבי יוסף קארו. סביב הדמות הזאת התפתחה גם הנהגה ציבורית רחבה, שהשפעתה נגעה במערכת הפוליטית, בחינוך ובחיי הקהילות. לצד ההערצה, דרכו עוררה גם מחלוקות וביקורת חלק בלתי נפרד מדמות שהפכה לגורם משמעותי כל כך בחברה הישראלית.
עד ימיו האחרונים
מרן הרב עובדיה יוסף נפטר בירושלים בג׳ בחשוון תשע״ד, בגיל 93 ועם ישראל נותר יתום.
בתוך שעות יצאו מאות אלפים ללוותו, אלפי אנשים בוכים ליווו אותו, והיקף ההלוויה המחיש עד כמה דמותו הייתה נוכחת בחייהם של רבים.
המורשת שהותיר אינה נמצאת רק בכרכי ספריו או בתפקידים שמילא. היא נמצאת גם במסלול שעבר: ילד שהחל לכתוב בשולי ספר, נער שכבר לימד אחרים, רב צעיר שנשלח לקהילה במצרים, דיין שעסק בשאלות מעשיות, ופוסק שהצליח להפוך עולם תורני עשיר למקור סמכות והשפעה עבור ציבור רחב. חייו מלמדים כיצד לימוד ממושך, כתיבה ועיסוק בשאלות של בני אדם יכולים לצאת מחדר מלא ספרים ולהגיע אל לבו של ציבור שלם.
קרדיט תמונות ומידע
Ai, הכתבה במקומי דתי משנת תשפ"ו
