
הסיפור המטלטל של הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי
בשעה 8:15 בבוקר, בכ"ז אב תש"ה־6 באוגוסט 1945, נפתחה דלת בתחתיתו של מפציץ אמריקאי שטס בגובה של כמעט עשרה קילומטרים מעל העיר הירושימה שביפן.
מתוך המטוס נפלה פצצה אחת.
היא נשאה את הכינוי התמים כמעט: "ילד קטן". במשך 43 שניות נפלה לעבר העיר, ואז התפוצצה בגובה של כ־580 מטר מעל הקרקע.
ברגע אחד הופיע אור מסנוור. גל חום של אלפי מעלות שטף את האזור, ואחריו הגיע גל הדף עצום. בתים קרסו, שרפות פרצו ועשרות אלפי בני אדם נהרגו.
שלושה ימים לאחר מכן הוטלה פצצת אטום נוספת, הפעם על העיר נגסאקי.
אלו היו שתי הפעמים הראשונות, ועד היום גם היחידות – שבהן נעשה שימוש מבצעי בנשק גרעיני. שתי הפצצות סייעו להביא לסיומה של מלחמת העולם השנייה, אך גם פתחו תקופה חדשה ומפחידה: תקופה שבה לאדם יש כוח להשמיד עיר שלמה בתוך שניות.
מלחמת העולם השנייה פרצה באירופה בשנת 1939, לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לפולין. במקביל הרחיבה האימפריה היפנית את שליטתה במזרח אסיה וניהלה מלחמה קשה נגד סין.
ארצות הברית ניסתה בתחילה להישאר מחוץ למלחמה, אך הטילה סנקציות כלכליות על יפן בשל כיבושיה.
בי"ז כסלו תש"ב־7 בדצמבר 1941 תקפה יפן במפתיע את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי. למחרת הכריזה ארצות הברית מלחמה על יפן, וכעבור ימים אחדים הצטרפה באופן מלא למלחמת העולם השנייה.
בתחילה נחלו היפנים ניצחונות רבים וכבשו שטחים נרחבים באסיה ובאוקיינוס השקט. אולם בשנת תש"ב השתנתה המגמה. ארצות הברית ובעלות בריתה עברו למתקפת נגד והחלו להתקרב בהדרגה אל האיים הראשיים של יפן.
לארצות הברית היה יתרון תעשייתי עצום. בשנת 1943 לבדה ייצרה כמעט מאה אלף מטוסים, בעוד יפן ייצרה לאורך המלחמה כולה כ־70 אלף.
יפן הלכה ונחלשה, אך סירבה להיכנע.
ככל שהתקרבו האמריקאים ליפן, הפכה הלחימה לקשה יותר.
היפנים עשו שימוש נרחב בטייסי קמיקזה, שהטיסו את מטוסיהם ישירות אל ספינות אמריקאיות. באחת ההתקפות נפגעה נושאת המטוסים "בונקר היל", ו־389 מלחים נהרגו.
ארצות הברית כבר תכננה פלישה קרקעית ליפן במסגרת מבצע שנקרא "מבצע נפילה". האמריקאים העריכו שהיפנים יגנו על ארצם בכל מחיר. ביפן עדיין היו כשני מיליון חיילים, אלפי מטוסים ומיליציה אזרחית שכללה מיליוני בני אדם.
עוד לפני השימוש בנשק גרעיני ניהלה ארצות הברית מסע הפצצות כבד נגד ערי יפן.
בתחילה ניסו האמריקאים לפגוע במפעלים ובמתקנים צבאיים, אך הדיוק היה נמוך. לכן עברו להפצצת ערים שלמות בפצצות תבערה.
בתי מגורים רבים ביפן היו עשויים מעץ, והאש התפשטה במהירות. בהפצצה אחת על טוקיו נהרגו כ־100 אלף בני אדם ונהרסו כ־267 אלף מבנים. יש הרואים בה את ההפצצה הקטלנית ביותר בהיסטוריה, אף שלא נעשה בה שימוש בנשק אטומי.
עשרות ערים הוחרבו, אך ממשלת יפן עדיין לא נכנעה.
עוד בשנת תש"ט (1939) הזהירו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד את נשיא ארצות הברית כי גרמניה הנאצית עלולה לפתח פצצת אטום.
בעקבות האזהרה הוקם בחשאי 'פרויקט מנהטן' מפעל מדעי וצבאי עצום שנועד להקדים את גרמניה.
בראש המחקר המדעי עמד הפיזיקאי היהודי־אמריקאי רוברט אופנהיימר, ובראש הפרויקט כולו עמד הגנרל לסלי גרובס.

בו' אב־16 ביולי 1945 נערך במדבר בניו מקסיקו ניסוי "טריניטי". לראשונה בהיסטוריה הופעלה פצצה גרעינית, והניסוי הצליח.
גרמניה הנאצית כבר נכנעה, ולכן נותרה שאלה אחת: האם להשתמש בנשק החדש נגד יפן?
לאחר מותו של הנשיא רוזוולט נכנס לתפקידו סגנו, הארי טרומן. רק לאחר שהתמנה לנשיא נודע לו על קיומו של פרויקט מנהטן.
ועדה חשאית שהוקמה כדי לדון בשימוש בפצצה המליצה להטיל אותה במהירות על יעד צבאי הנמצא באזור עירוני, ללא אזהרה מוקדמת. המטרה הייתה ליצור הלם חזק ככל האפשר על ההנהגה והציבור ביפן.
ברקע כבר גבר המתח בין ארצות הברית לברית המועצות.
חלק מההיסטוריונים טוענים שהפצצה נועדה לא רק לסיים את המלחמה, אלא גם להפגין כוח מול מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין. ארצות הברית רצתה להראות שהיא מחזיקה בנשק שאין לאף מדינה אחרת.
אחרים טוענים שהשיקול העיקרי היה צבאי: לסיים את המלחמה במהירות ולמנוע פלישה שתגרום לאבדות עצומות.
האמריקאים הכינו רשימת מטרות ובהן הירושימה, קוקורה, ניאיגטה, יוקוהמה וקיוטו.
הערים נבחרו בשל חשיבותן הצבאית והתעשייתית ובשל גודלן. חלקן כמעט לא הופצצו קודם לכן, כדי שיהיה אפשר למדוד במדויק את הנזק שיגרום הנשק החדש.
קיוטו הוצאה לבסוף מהרשימה. לפי אחת הטענות, מזכיר המלחמה הנרי סטימסון התנגד להפצצתה משום שביקר בה בעבר וזכר את יופייה. במקומה נוספה נגסאקי.
בכ"ו אב־6 באוגוסט המריא מפציץ B-29 בשם "אנולה גיי" מהאי טיניאן. בתוכו הייתה פצצת האורניום "ילד קטן".
כשעה לפני הגעתו זיהה המכ"ם היפני מטוס אמריקאי. התרעה שודרה בהירושימה, אך מאוחר יותר הודיעו הרשויות שהשמיים נקיים.
המטוס שנצפה היה רק מטוס לבדיקת מזג האוויר. הוא הודיע ל"אנולה גיי" שמזג האוויר מתאים להטלת הפצצה ועזב את האזור, ובשעה 8:15 שוחררה הפצצה.
היא התפוצצה מעל בית החולים שימה. כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 קילומטר נהרס, ושרפות השתוללו על פני שטח עצום.
בין 70 ל־80 אלף בני אדם נהרגו מיד, וכ־70 אלף נפצעו.
בחודשים שלאחר מכן מתו רבים נוספים מתופעןת לוואי. ההערכות לגבי מספר המתים בהירושימה עד סוף 1945 נעות בין 90 אלף ל־166 אלף.
בטוקיו לא הבינו בתחילה מה קרה-קווי הטלפון להירושימה נותקו. לאחר מכן הגיעו דיווחים מבולבלים על פיצוץ עצום, אך אנשי הצבא היפני לא האמינו שעיר שלמה נפגעה.
קצין נשלח במטוס לבדוק את המצב. כשהיה עדיין במרחק של כ־160 קילומטרים ראה ענן עשן עצום. כשהגיע לעיר גילה שמרכז הירושימה הפך לשממה בוערת.
רק לאחר הודעה רשמית של ארצות הברית הבינו היפנים כי מדובר בפצצת אטום.
בכ"ז אב־9 באוגוסט יצא המטוס "בוקס קאר" למשימה השנייה, כשבתוכו פצצת הפלוטוניום "איש שמן".
המטרה המקורית הייתה קוקורה, אלא שכאשר הגיע המטוס אל העיר, היא הייתה מכוסה עשן ועננים. הצוות חזר שוב ושוב מעל האזור, ספג אש נ"מ ואיבד דלק רב.
לבסוף הוחלט לעבור למטרה החלופית: נגסאקי.
גם נגסאקי הייתה מכוסה בעננים. רגע לפני שהוחלט להטיל את הפצצה בעזרת מכ"ם, נפתח פתח בין העננים, ובשעה 11:02 הוטלה הפצצה.

הפצצה הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה. היא התפוצצה בעמק אורקאמי, והגבעות שסביבו חסמו חלק מגלי ההדף והצילו אזורים מסוימים בעיר.
למרות זאת, ההרס היה עצום. מרבית המבנים ברדיוס של 1.6 קילומטר נהרסו לחלוטין, ושרפות פרצו ברחבי העיר.
בין 22 אלף ל־75 אלף בני אדם נהרגו מיד. עד סוף 1945 הגיע מספר המתים, לפי ההערכות השונות, ל־39 אלף עד 80 אלף.
המטוס שהטיל את הפצצה כמעט לא הצליח לחזור. בגלל תקלה במשאבת הדלק והעיכובים הרבים, הוא ביצע נחיתת חירום באוקינאווה, ושניות לאחר הנחיתה אזל הדלק באחד ממנועיו.
הפצצות לא היו האירוע היחיד שטלטל את יפן.
באותם ימים הפרה ברית המועצות את הסכם הנייטרליות עם יפן ופלשה לשטחים שבשליטתה במנצ'וריה. התקווה היפנית שהסובייטים יסייעו בתיווך עם ארצות הברית התמוטטה.
הממשלה היפנית הייתה מפולגת. חלק מהמנהיגים דרשו להמשיך להילחם, ואחרים הבינו שהמשך המלחמה יביא לחורבן המדינה.
לבסוף התערב הקיסר הירוהיטו בעצמו. הוא הודיע כי המשך המלחמה, במיוחד לאחר השימוש בנשק האטומי, יביא לסבל חסר תכלית ולהרס יפן.
בו' אלול־15 באוגוסט 1945 הודיע הקיסר על הכניעה. בכ"ד אלול־2 בספטמבר נחתמו מסמכי הכניעה הרשמיים, ומלחמת העולם השנייה הסתיימה.
כאשר התקבל האישור שהפצצה התפוצצה בהצלחה, חגגו חלק מאנשי פרויקט מנהטן.
אופנהיימר קפץ באגרופים קפוצים לקול מחיאות כפיים.
אך מדענים אחרים הזדעזעו, לאו סילארד, שהיה בין הדוחפים לפיתוח הפצצה, כינה את השימוש בה אחת השגיאות הקשות בהיסטוריה.
אחרים קיוו שהפחד מהנשק החדש יביא לסיום המלחמות. המציאות הוכיחה שהנשק האטומי לא עצר את המלחמות, אך הפחד ממנו שינה מאז את היחסים בין מדינות העולם.
עד היום קיים ויכוח אם הפצצות היו החלטה הכרחית או פשע נגד אוכלוסייה אזרחית.
יש הטוענים שהן סיימו את המלחמה וחסכו מספר גדול יותר של קורבנות. אחרים סבורים שיפן כבר הייתה בדרך לכניעה ושלא היה צורך למחוק שתי ערים.
גם מבחינה משפטית אין תשובה פשוטה. הירושימה ונגסאקי כללו מתקנים צבאיים ותעשייתיים, אך רוב ההרוגים היו אזרחים.
חשוב לזכור שגם לפני האטום הופצצו ערים שלמות ביפן, בגרמניה ובבריטניה. הפגיעה באזרחים הייתה חלק קשה ומרכזי ממלחמת העולם השנייה.
ובכל זאת, הירושימה ונגסאקי נחרתו בזיכרון באופן שונה.
אולי מפני שפצצה אחת הספיקה למחוק חלק גדול מעיר. אולי מפני שהקרינה המשיכה לפגוע באנשים שנים לאחר מכן. ואולי מפני שהעולם הבין לראשונה שהאנושות יצרה נשק שיכול לסכן את עתידה שלה.
מול העוצמה האדירה שהאדם הצליח ליצור, אנו זוכרים עד כמה כוח בלי גבול ובלי אחריות עלול להביא חורבן.
העם היהודי, שעבר בדורות האחרונים זוועות שאין להן שיעור ובכל זאת קם כל פעם מחדש מעפר ובנה את חייו מחדש, יודע היטב מהו ערכם של חיי אדם ומהי המשמעות של תקווה גם מתוך החושך הגדול ביותר.
האמונה שלנו מלמדת שהכוח האמיתי אינו רק היכולת להרוס, אלא היכולת לבחור בטוב, לשמור על צלם אנוש ולהוסיף חיים, חסד ואור בעולם. ומתוך הזיכרון הכואב של הירושימה ונגסאקי, נותרה תפילה אחת: שיבוא היום שבו "לא יישא גוי אל גוי חרב" ושבית המקדש יבנה מקרוב.
Dan Smith · CC BY-SA 2.5 · מקור התמונה
George R. Caron · Public domain · מקור התמונה
U.S. Navy (The image is part of a scrapbook assembled by Commander Francis N. Gilreath during his service as Flag Secretary and Aide to Rear Admiral Alfred E. Montgomery) · Public domain · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.
