לכל הכתבות במקומי בהיסטוריה
טנק צנטוריון ישראלי במלחמת יום הכיפורים, 11 באוקטובר 1973. צילום ארכיון
טנק צנטוריון ישראלי במלחמת יום הכיפורים, 11 באוקטובר 1973. צילום ארכיון

בס"ד

בצהרי יום הכיפורים תשל"ד נקרעה הדממה באחת. בשתי חזיתות, בתיאום כמעט מושלם, הסתערו צבאות מצרים וסוריה על ישראל. בתוך שעות הפכה תחושת הביטחון שנבנתה במשך שש שנים למאבק קשה על עצם היכולת לבלום את האויב. כיצד ישראל, שהחזיקה בידיה התרעות רבות, הופתעה? איך הגיעו הסורים אל עומק רמת הגולן והמצרים חצו את תעלת סואץ, וכיצד בתוך פחות משלושה שבועות כבר עמד צה"ל ממערב לתעלה ובעומק סוריה? ומה ראו רבני התקופה בתוך אחת המלחמות הקשות שידע עם ישראל בארצו?

בתי הכנסת היו מלאים.

יום שבת, י' בתשרי תשל"ד, 6 באוקטובר 1973. הרחובות בישראל שקטים כמעט לחלוטין. אין מסחר, התחבורה כמעט מושבתת, מאות אלפים נמצאים בתפילות יום הכיפורים. רבים מחיילי המילואים נמצאים בבית, חלקם עטופים בטלית.

ואז, מעט לפני השעה שתיים בצהריים, נשמעה האזעקה.

באותו רגע ממש נפתחה מתקפה רחבת היקף בשתי חזיתות. בדרום חצה הצבא המצרי את תעלת סואץ. בצפון הסתערו הכוחות הסוריים על רמת הגולן. אש ארטילרית כבדה, מטוסים, אלפי חיילים ומאות רבות של טנקים נעו לעבר הקווים הישראליים.

מלחמת יום הכיפורים החלה.

בתוך זמן קצר החלו שליחים לעבור בין בתי הכנסת. חיילי מילואים נקראו לצאת מן התפילה, להחליף את הקיטל והטלית במדים ולמהר אל היחידות. טלפונים וכלי רכב, שבכל יום כיפור אחר כמעט לא נשמעו ברחובות, הפכו באותו אחר הצהריים לחלק ממאמץ חירום לאומי.

מבחינה הלכתית לא היה ספק: במקום שבו נשקפת סכנה לחיי ישראל, פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. הנסיעה, הקשר, הלחימה ואף האכילה והשתייה כאשר הן נדרשות לשמירת כשירותו של הלוחם, אינן "היתר בדיעבד", אלא חלק מחובת ההצלה וההגנה.

אבל השאלה שהטרידה את ישראל עוד שנים ארוכות הייתה קשה:

איך הגענו למצב שבו המלחמה בכלל הפתיעה אותנו?

שש שנים קודם: הניצחון ששינה הכול

כדי להבין את שנת תשל"ד (1973) צריך לחזור לשנת תשכ"ז (1967).

מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון ישראלי מהיר ומרשים. בתוך שישה ימים השתלט צה"ל על חצי האי סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לציבור הישראלי, ולחלקים ניכרים מהמערכת הצבאית והמדינית, הייתה סיבה ממשית להאמין בעליונותו של צה"ל.

אלא שבצד השני של הגבול נבנתה תמונה שונה לגמרי: מצרים איבדה את סיני. סוריה איבדה את רמת הגולן. מלחמת ההתשה שהתנהלה לאחר מכן לא שינתה את הגבולות, ובקהיר ובדמשק הלכה והתחזקה ההבנה שהמצב שנוצר במלחמת ששת הימים, לא ישתנה מעצמו.

לאחר מותו של גמאל עבד אל-נאצר בשנת תש"ל עלה לשלטון במצרים אנואר סאדאת. בישראל היו שראו בו מנהיג חלש יחסית. זו התבררה כהערכת חסר.

סאדאת הבין דבר חשוב: הוא אינו מוכרח לכבוש את כל סיני ולהגיע עד ישראל כדי להשיג את מטרתו המדינית. די יהיה במלחמה שתשבור את הקיפאון, תערער את תחושת העליונות הישראלית ותחזיר את מצרים אל שולחן המשא ומתן ממעמד אחר.

לשם כך נבנתה תוכנית מצרית מדודה הרבה יותר מזו שישראל ציפתה לה. המצרים תכננו לחצות את התעלה, להתבסס ברצועה מוגבלת ממזרח לה ולהישאר ככל האפשר תחת מטריית מערך טילי הנ"מ שלהם.

בסוריה הייתה השאיפה מרחיקת לכת יותר: לכבוש במהירות את רמת הגולן, לפני שמערך המילואים הישראלי יספיק להתייצב.

ה"קונספציה"

כאן נכנסה לתמונה אחת המילים המזוהות ביותר עם מלחמת יום הכיפורים: הקונספציה.

באמ"ן התקבעה הערכה שלפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה יכולת להתמודד כראוי עם חיל האוויר הישראלי, וכי סוריה לא תצא למלחמה לבדה.

הבעיה הייתה שהמצרים שינו את התוכנית שלהם, אבל צורת החשיבה הישראלית לא השתנתה באותה מהירות.

הם לא נזקקו עוד להשגת עליונות אווירית בכל סיני. אם יישארו סמוך לתעלה, יוכלו טילי הקרקע־אוויר לספק להם מעטפת הגנה משמעותית.

ובכל זאת, גם כשהצטברו סימנים חריגים מאוד, ההערכה בישראל נותרה במשך זמן רב שהסבירות למלחמה נמוכה.

היו התרעות. היו תנועות חריגות של כוחות. היו ידיעות מודיעיניות. הייתה הצטברות מטרידה של סימנים בחזית הסורית ובחזית המצרית. ערב המלחמה אף התקבל מידע חמור מאוד.

הכישלון הגדול היה במידה רבה ביכולת לחבר את הסימנים למסקנה הנכונה – ולהשתחרר מההנחה המוקדמת שלפיה האויב לא יעז לפתוח במלחמה בתנאים הקיימים.

ועדת אגרנט, שהוקמה לאחר המלחמה, עסקה בדיוק בכך: במודיעין, בהיערכות ובתהליך קבלת ההחלטות שקדם ליום הכיפורים.

שעות אחרונות לפני האש

בליל יום הכיפורים כבר השתנתה התמונה.

ראש המוסד צבי זמיר נפגש בלונדון עם אשרף מרואן, מקור בכיר ביותר שהיה קשור לצמרת השלטון המצרית. בעקבות המידע שהתקבל ממנו השתכנע גם הרמטכ"ל דוד אלעזר כי מלחמה עומדת לפרוץ.

בבוקר יום הכיפורים ביקש אלעזר גיוס מילואים רחב ומכה אווירית מקדימה.

ראש הממשלה גולדה מאיר אישרה גיוס מילואים, אך לא אישרה התקפה מקדימה. אחד השיקולים המרכזיים היה הרצון שלא להצטייר בפני ארצות הברית והעולם כמי שפתחה במלחמה.

אלא שהזמן כבר היה קצר מדי – ההערכה הייתה שהאש תיפתח מאוחר יותר באותו היום.

התעלה נפרצת

בדרום פתחו המצרים במבצע שתוכנן לפרטי פרטים: תעלת סואץ, שנחשבה מכשול קשה מאוד, נחצתה בסירות ובאמצעי גישור. באמצעות משאבות מים רבות־עוצמה פרצו המצרים פתחים בסוללות העפר שהקימה ישראל לאורך התעלה.

יחידות חי"ר מצריות מצוידות בכמויות גדולות של טילי נ"ט מסוג "סאגר" ומטולי RPG נערכו ממזרח לתעלה והמתינו לטנקים הישראליים שינסו להדוף אותן.

וכשהטנקים הגיעו, הם נפגעו במספרים כבדים.

צה"ל, שהתבסס במשך שנים במידה רבה על שילוב של שריון וחיל אוויר, מצא לפתע את שני היתרונות האלה מוגבלים: הטנקים נתקלו במערך נ"ט צפוף, וחיל האוויר התקשה לפעול בחופשיות מול מערך טילי הקרקע־אוויר המצרי.

גם קו בר־לב, שנועד לספק התרעה והגנה לאורך התעלה, לא יכול היה לעצור מתקפה בהיקף כזה.

מעוז אחר מעוז נותק. חיילים מצאו את עצמם מוקפים. מעוז המזח החזיק מעמד עד ה' חשוון, ואנשיו נפלו בשבי. מעוז בודפשט היה המעוז היחיד בקו שלא נפל בידי המצרים.

בל' תשרי ניסה צה"ל לבצע מתקפת נגד רחבה בדרום. היא נכשלה והביאה לאבדות קשות.

טנק שוט ישראלי יורה במלחמת יום הכיפורים, 13 באוקטובר 1973. צילום ארכיון
טנק שוט ישראלי יורה במלחמת יום הכיפורים, 13 באוקטובר 1973. צילום ארכיון

הימים הראשונים בסיני היו מן הקשים שידע צה"ל.

וברמת הגולן האיום היה קרוב הרבה יותר -אם בסיני היה לישראל עומק גאוגרפי רב, בצפון כמעט שלא היה כזה.

מאחורי רמת הגולן נמצאים עמק החולה, הכנרת ויישובי הצפון, ולשם הגיעו הסורים.

מול מאות טנקים סוריים עמד בתחילת הקרבות כוח ישראלי קטן בהרבה. מוצב החרמון נפל כבר ביום הראשון. בגזרות הדרומית והמרכזית חדרו כוחות סוריים עמוק לתוך הרמה.

הקרבות היו קשים עד כדי כך שבשלב מסוים נערכו בישראל גם לאפשרות שהכוחות לא יצליחו להחזיק את הרמה.

אבל שם, בתוך השעות הקשות ביותר, החלה גם אחת מתמונות הגבורה המזוהות ביותר עם המלחמה.

כוחות השריון הסדירים והמילואים נלחמו כמעט ברציפות. חטיבות 7 ו-188 ספגו פגיעות כבדות. באזור עמק הבכא נערכו קרבות שריון עצומים. טנקים נפגעו, צוותים עברו מכלי לכלי, ומפקדים המשיכו להילחם גם לאחר שכוחותיהם הידלדלו מאוד.

במקביל החלו להגיע אנשי המילואים, וביניהם היו גם תלמידי ישיבות.

מבית המדרש אל הטנק

מלחמת יום הכיפורים הייתה אחד הרגעים שבהם נחשפה לציבור הרחב במלוא העוצמה דמותו של בן הישיבה הלוחם.

תלמידי ישיבות ההסדר יצאו ביום הכיפורים מן הישיבות ומבתי הכנסת אל יחידותיהם. חלקם שובצו בחטיבה 679, חטיבת שריון מילואים שהשתתפה בקרבות הקשים בגולן.

הרב אהרן איזנטל, שהיה אז לוחם צעיר בחטיבה, תיאר שנים לאחר מכן את המעבר הכמעט בלתי נתפס מתפילת יום הכיפורים אל טנקים שלא תמיד היו מוכנים דיים, צוותים שהורכבו במהירות ולחימה מול כוח גדול בהרבה.

בתוך שעות הם עברו מן המחזור אל הקשר, מן התפילה אל האש.

הרב איזנטל תיאר את מקור הכוח לא רק במונחים של משמעת צבאית, אלא של מסירות נפש למען עם ישראל – אותה מסירות שראה, לדבריו, גם בחבריו הדתיים וגם באלה שלא חבשו כיפה.

ישיבות ההסדר שילמו מחיר כבד במלחמה. תלמידים נהרגו ונפצעו, וחוויית המלחמה השפיעה עמוקות על דור שלם בציונות הדתית.

נקודת המפנה

בצפון הגיעה נקודת המפנה במהירות יחסית.

בי"ב תשרי (8 באוקטובר) החל צה"ל במתקפת נגד. עד י"ב תשרי (10 באוקטובר) נדחקו הכוחות הסוריים בחזרה אל מעבר לקו שממנו יצאו למלחמה.

אבל צה"ל לא נעצר שם.

בט"ו תשרי (11 באוקטובר) עברו הכוחות אל תוך שטח סוריה. בימים הבאים התייצבו כוחות ישראליים במובלעת בשטח הסורי, כאשר דמשק כבר נמצאת בטווח הארטילריה הישראלית.

גם כוחות עיראקיים וירדניים הגיעו לסייע לסוריה.

בדרום המפנה הגיע מעט מאוחר יותר.

בי"ח תשרי (14 באוקטובר) יצאו המצרים למתקפת שריון גדולה ממזרח לתעלה. הפעם הם התרחקו מהאזורים שבהם נהנו באופן מלא מההגנה הצפופה של מערך הנ"מ שלהם.

צה"ל בלם את המתקפה וגרם לכוחות המצריים אבדות כבדות.

עכשיו נפתחה האפשרות למהלך שהיה עד אז כמעט בלתי נתפס.

לחצות את התעלה אבל בכיוון ההפוך.

"אבירי לב"

בליל כ' תשרי החל מבצע "אבירי לב".

המשימה: להגיע אל תעלת סואץ, לפרוץ מסדרון בתוך המערך המצרי, להעביר כוחות אל הגדה המערבית, לתוך מצרים ולשנות את פני המערכה.

הקרבות באזור "החווה הסינית" היו מן הקשים במלחמה.

צנחנים, שריון וכוחות הנדסה נלחמו לפתיחת הצירים. היו נפגעים רבים. תחת אש הועברו אמצעי צליחה, ובהמשך הונחו גשרים שאפשרו לכוחות שריון ישראליים לעבור מערבה.

מהלך המלחמה התהפך.

כוחות צה"ל נעו בתוך מצרים, פגעו במערכי הנ"מ ובצירי האספקה והרחיבו את ראש הגשר.

בכ"ו תשרי נותק כביש קהיר–סואץ והארמייה המצרית השלישית, שנותרה ממזרח לתעלה, מצאה עצמה מכותרת ומנותקת במידה רבה מקווי האספקה.

בסיום הקרבות נמצאו כוחות צה"ל כ-101 קילומטרים מקהיר. בצפון החזיק צה"ל שטחים מעבר לקו הסורי.

הצבא שהופתע ביום הראשון סיים את המלחמה במצב צבאי שונה לחלוטין מזה שבו החלה.

מלחמת יום כיפור מזווית האמונה

הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, שאיבדה שמונה מתלמידיה במלחמה, עסק לאחריה בשאלת משמעות המאורעות. הוא הדגיש שאדם מאמין מחויב להתבונן במה שמתרחש, אך באותה נשימה הזהיר מפני היומרה לדעת בוודאות את חשבונותיו של הקב"ה.

לדבריו, אין לנו הכלים לדעת את "כבשי דרחמנא" ואת מלוא שיקולי ההשגחה.

אפשר וצריך לעשות חשבון נפש – אבל אין לנו רשות לקבוע בביטחון שבגלל חטא מסוים פרצה מלחמה מסוימת.

הרב עמיטל עצמו המשיך לראות גם בתוך הייסורים את תהליך שיבת ישראל לארצו, ובמקביל הדגיש את החובה להודות על ההצלה הגדולה שבאה לאחר הימים הראשונים הקשים.

הרב נחום לאם ראה במלחמה אזהרה חריפה מפני תחושת הבלתי־מנוצחות שהתפתחה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא קשר את הדברים לפסוקים בפרשת עקב: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה – וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל."

אנדרטת עמק הבכא ברמת הגולן. צילום מאוחר להמחשת אתר ההנצחה
אנדרטת עמק הבכא ברמת הגולן. צילום מאוחר להמחשת אתר ההנצחה

לדבריו, ההצלחה של מלחמת ששת הימים עלולה הייתה להפוך מביטחון מוצדק לגאווה ולתחושה שהכוח הצבאי לבדו מבטיח את העתיד.

מלחמת יום כיפור ניפצה את התחושה הזו באחת.

הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל אביב, התייחס אף הוא לשאלה הגדולה. הוא הסתייג מהקביעה הנחרצת שלפיה מלחמת יום הכיפורים היא בהכרח "מלחמת גוג ומגוג", כפי שהציע הרב מנחם מנדל כשר.

הרב שלמה גורן, שכבר כיהן אז כרב הראשי לישראל לאחר שנים כרב הצבאי הראשי, ראה דווקא במעבר מן הסכנה הקשה להישגים הצבאיים הגדולים סיבה להודאה. לאחר המלחמה כתב כי דווקא עתה התחזקה בעיניו החובה לומר הלל ביום העצמאות – משום שראה בהצלת ישראל במלחמה ממד יוצא דופן.

ובמלחמה עצמה הוא לא נשאר מאחור. הרב גורן הגיע לחזיתות, פגש חיילים ועסק עם הרבנות הצבאית בשאלות הלכתיות קשות שעלו מתוך הקרבות עצמם.

מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל והמלחמה שנמשכה אחרי שהרובים שתקו

למרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל הותירה המלחמה משימה מסוג אחר.

אחרי הקרבות התברר שחיילים רבים מוגדרים נעדרים. בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את החללים בדרך רגילה. מאחורי כל תיק כזה עמדה גם אישה שלא היה ברור אם בעלה חי, נהרג או נשבה.

מרן הרב עובדיה יוסף ישב בראש בית דין מיוחד שעסק בבירור גורלם של הנעדרים ובהתרת עגונות המלחמה.

זו הייתה מלאכה הלכתית רגישה מאין כמותה: גביית עדויות מחיילים, בירור נסיבות הפגיעה, זיהוי גופות ושרידים, מסמכים ותצלומים – ובכל תיק ניסיון למצוא בסיס הלכתי מוצק שיאפשר לאישה להשתחרר מעגינותה.

עבודתו בתחום הזה הפכה לאחד הפרקים הידועים בפסיקתו. בית הדין טיפל באלף(!) תיקים, מתוך שילוב של זהירות הלכתית עצומה עם מאמץ שלא להשאיר נשים כבולות במקום שבו ניתן להגיע להכרעה על פי ההלכה.

כך נמשכה מלחמת יום הכיפורים בעולם התורה גם לאחר שהטנקים נעצרו.

אז מי ניצח?

זו שאלה שאין לה תשובה פשוטה.

מבחינה צבאית, בסיום הלחימה נמצאה ישראל בעמדה חזקה בהרבה מזו שבה הייתה בתחילתה: הסורים נהדפו מרמת הגולן, צה"ל החזיק שטח בתוך סוריה, כוחות ישראליים עברו אל הגדה המערבית של תעלת סואץ והארמייה השלישית המצרית כותרה.

לכן יש בסיס ברור לטענה שישראל השיגה בסיום המלחמה עליונות צבאית.

אבל מבחינת מצרים, המלחמה השיגה דבר שסאדאת ביקש להשיג: היא שברה את הקיפאון שנמשך מאז 1967, החזירה את מצרים למרכז הזירה המדינית והוכיחה לישראל שהמשך החזקת סיני כרוך במחיר כבד.

השנים הבאות הובילו להסכמי הפרדת הכוחות, להסכם הביניים, לביקור סאדאת בירושלים ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים.

לכן עד היום מתקיים ויכוח בין היסטוריונים אם נכון לכנות את תוצאת המלחמה "ניצחון ישראלי", "הישג אסטרטגי מצרי" או שילוב מורכב של השניים.

מה שאין עליו ויכוח הוא המחיר.

מלחמת יום הכיפורים הפכה לפצע עמוק בחברה הישראלית. במניין המקובל להנצחת המלחמה נפלו 2,656 חיילי צה"ל, אלפים נפצעו ומאות נפלו בשבי. מקורות רשמיים שונים משתמשים לעיתים במספרים מעט שונים בהתאם לתקופת הספירה – בין הקרבות עצמם לבין ההתשה שנמשכה לאחר מכן – אך היקף האבדות היה מן הקשים בתולדות המדינה.

המלחמה לא נגמרה ב–כ"ח תשרי

הפסקת האש העיקרית נכנסה לתוקף בכ"ח תשרי-24 באוקטובר 1973, אך הירי לא נעלם באותו רגע.

בחזית הדרום נמשכו תקריות גם לאחר מכן. בצפון התפתחה מלחמת התשה מול סוריה שנמשכה חודשים, עד להסכם הפרדת הכוחות בשנת 1974.

גם בתוך ישראל המלחמה רק התחילה לקבל את משמעותה.

ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את הכשל. הרמטכ"ל דוד אלעזר סיים את תפקידו בעקבות מסקנות הוועדה, וכך גם ראש אמ"ן אלי זעירא. בתוך חודשים התפטרה גם ראש הממשלה גולדה מאיר.

הביטחון העצמי של ישראל השתנה, השאלה "איך לא ראינו?" הפכה לחלק מהזיכרון הלאומי.

בין "כוחי ועוצם ידי" ל"כי הוא הנותן לך כוח"

ואולי כאן נמצאת אחת הנקודות העמוקות ביותר שמלחמת יום הכיפורים השאירה אחריה.

אין בה סיפור פשוט של כישלון, וגם לא סיפור פשוט של ניצחון: יש בה את שני הדברים יחד.

צבא ומדינה שנכשלו בהבנת האיום – ולוחמים שבשעת המבחן גילו גבורה שקשה לתאר.

ימים ראשונים שבהם היה חשש אמיתי לגורל המערכה – וסיום שבו צה"ל נמצא מעבר לתעלה ובעומק סוריה.

אבדות קשות מנשוא – לצד הצלה של מדינה שלמה.

יום הכיפורים עצמו מציב בכל שנה את האדם מול אמת פשוטה: הכוח האנושי חשוב, האחריות האנושית קיימת, ואין לנו רשות להתרשל ולומר "יהיה בסדר". אבל גם כאשר האדם עושה ופועל, הוא אינו אדון מוחלט על המציאות.

מלחמת יום הכיפורים לימדה את ישראל בדרך הקשה ביותר שאסור להחליף אמונה בביטחון עצמי – אבל גם אסור להחליף אמונה בפסיביות.

צריך מודיעין טוב יותר. צריך צבא מוכן. צריך מנהיגות שמקשיבה גם לדעה שאינה מתאימה להנחותיה. צריך חיילים שמוכנים לקום באמצע תפילת יום הכיפורים ולצאת לקרב. צריך תלמידי חכמים שבתורתם מצילים את עם ישראל כולו.

ובתוך כל אלה – גם ובעיקר לזכור מי נותן את הכוח לעשות חיל.

אולי משום כך, יותר מחמישים שנה אחרי אותו יום, תמונת המלחמה שנשארה איננה רק של טנקים בוערים ותעלות שנפרצו.

היא גם תמונתו של יהודי היוצא מבית הכנסת, מקפל את הטלית, עולה על מדים ונוסע אל החזית.

לא מפני שיום הכיפורים חדל באותו רגע להיות קדוש.

אלא מפני שהצלת עם ישראל הפכה באותו רגע לעבודת היום עצמה.

קרדיט תמונות:
צלם I.P.P.A. / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית · CC BY 4.0 · מקור התמונה
צלם I.P.P.A. / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית · CC BY 4.0 · מקור התמונה
Deror Avi · CC BY-SA 3.0 · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מקומי דתי

·

מדורים ועמודים