
הדמעות ברחבת הכותל, קול השופר שנשמע למרחקים והרגע שבו עם שלם הרגיש שההיסטוריה מתעוררת מחדש
כ"ח באייר תשכ"ז.
בוקר ירושלמי חם, אבק באוויר, ריח של עשן ותחמושת, וקולות ירי שעדיין נשמעים בין הסמטאות העתיקות של העיר העתיקה.
ואז, בתוך כל הרעש הזה, נשמע ברשת הקשר משפט אחד קצר שהפך לרגע היסטורי:
“הר הבית בידינו.”
באותם רגעים ממש, אלפי אנשים ברחבי הארץ היו צמודים למקלטי הרדיו. מדינת ישראל הייתה אז בת פחות מעשרים שנה, מוקפת אויבים, אחרי ימים ארוכים של פחד אמיתי. אנשים חפרו שוחות, הכינו מקלטים, וחששו שמלחמת ששת הימים תהפוך חלילה לאסון לאומי.
אלא שאיש לא תיאר לעצמו שבתוך שלושה ימים בלבד יעמדו לוחמי צה"ל מול הכותל המערבי.
כדי להבין את גודל הרגע, צריך לחזור כמעט עשרים שנה אחורה.
מאז מלחמת העצמאות בשנת תש"ח הייתה העיר העתיקה בשליטת ירדן. יהודים לא הורשו להגיע אל הכותל כלל. גם יהודים שהחזיקו בתעודות מיוחדות או אזרחים זרים – כמעט שלא קיבלו אישור להיכנס.
ברובע היהודי נותרו חורבות. עשרות בתי כנסת נהרסו, בהם גם בית הכנסת “החורבה”. בהר הזיתים נותצו אלפי מצבות יהודיות, וחלקן שימשו את הירדנים לריצוף ולבנייה.
אבל למרות הכול, ירושלים לא הפסיקה להיות חלק מהלב היהודי.
והיו גם כאלה שעמדו על גגות בירושלים המערבית, הסתכלו לעבר החומות – ופשוט ניסו לראות מרחוק את המקום שלא יכלו להגיע אליו.
בתחילת מלחמת ששת הימים ישראל כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים העתיקה.
ראש הממשלה לוי אשכול העביר מסרים לירדן שישראל אינה מעוניינת במלחמה מולה, כל עוד לא תצטרף ללחימה. אבל בבוקר ה־5 ביוני 1967, שעות ספורות לאחר פתיחת המלחמה מול מצרים, החלו הירדנים להפגיז את ירושלים.
פגזים נפלו ליד הכנסת, באזור מחנה יהודה, בשכונות מגורים ובמרכז העיר. אזרחים רצו למקלטים, וחיילי הלגיון הירדני השתלטו על כמה עמדות באזור ארמון הנציב.
רק אז התקבלה ההחלטה לצאת לקרב על ירושלים.
מתקפת הנגד הישראלית התרחבה במהירות והתנהלה במקביל בכמה חזיתות סביב העיר:

בחזית הדרומית: כוחות מחטיבת ירושלים (חטיבה 16), מתוגברים בטנקים, נעו קדימה וכבשו מוצבים ירדניים קשוחים ומבוצרים – בהם מוצב "הנקניק", צור באהר ומוצב "הפעמון".
בצפון ובפרוזדור ירושלים: חטיבת הראל (חטיבה 10) הסתערה במהלך הלילה על מוצבי הרדאר מצפון למעלה החמישה. הלוחמים הגיעו עד גב ההר, ובכך ניתקו לחלוטין את דרכי הגישה של האויב לירושלים מכיוון צפון. בהמשך המלחמה הם נעו דרומה וכבשו גם את גבעת המבתר.
בתוך העיר: באותו לילה גורלי, חטיבת הצנחנים (חטיבה 55) תקפה את מערך ההגנה הירדני בצפון העיר. הם כבשו את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת, והבקיעו בקרב קשוח דרך שכונת שייח' ג'ראח ודרך שכם עד למוזיאון רוקפלר, מצפון לחומות.
ביום השני ללחימה, כבשו כוחות חטיבת ירושלים גם את שכונת אבו טור. במקביל, חיל האוויר הישראלי בלם תגבורות ירדניות גדולות שניסו להגיע מכיוון יריחו, גרם להן אבדות כבדות ומנע מהן להתערב בקרב על העיר.
אחד הקרבות הקשים ביותר בדרך לשחרור העיר העתיקה היה הקרב על גבעת התחמושת.
המתחם היה מבוצר היטב, מלא בבונקרים, עמדות ירי ותעלות קשר ירדניות. הלחימה שם התנהלה מטווחים קצרים מאוד – לעיתים ממש פנים אל פנים, בתוך התעלות הצרות. 36 לוחמים נפלו בקרב העיקש הזה, מתוך מסירות נפש עמוקה למען ירושלים ולמען החברים שלהם.
אחד הלוחמים סיפר שנים אחר כך על רגעי הלחימה: "לא חשבנו על היסטוריה. רק ניסינו להישאר בחיים ולעזור לחבר שלידנו". זו הייתה רעות אמיתית, בלי סיסמאות, ברגעים הכי מותחים של הקרב.
גם מי שמבקר היום באתר גבעת התחמושת יכול עדיין לצעוד באותן תעלות לחימה צרות ולחוש את מה שקרה שם. דבר אחד ברור: בלי הקרב המשמעותי הזה, הדרך לירושלים העתיקה ולכותל המערבי לא הייתה נפתחת.
בבוקר של כ"ח באייר, נכנסו כוחות הצנחנים דרך שער האריות.
העיר העתיקה הייתה שקטה באופן מוזר. פה ושם עוד נשמעו הדי ירי, אך הלוחמים הבינו מהר מאוד שהלגיון הירדני נסוג. הם רצו במהירות בתוך הסמטאות הצרות, מנסים למצוא את דרכם. חלקם הגדול בכלל לא הכיר את הדרך לכותל. אחד הסיפורים המפורסמים מאותו בוקר מספר על לוחמים שפשוט שאלו את מי שפגשו בדרך: "איפה הכותל?". דרך המעברים הצרים הם הוכוונו קדימה, עד שהגיעו לרחבה – שהייתה אז סמטה צרה וקטנה מאוד ביחס למה שאנחנו מכירים כיום.
ברגע שהלוחמים נעמדו מול הכותל, משהו בהם נפתח.
רבים מהם פשוט פרצו בבכי. קשה היה לדמיין שרק שעות ספורות קודם לכן, אותם בחורים קשוחים לחמו בקרבות העזים ביותר. כעת, הם עמדו מול האבנים העתיקות עם דמעות בעיניים. היו מי שנישקו את האבנים, היו שהניחו עליהן את הראש, וחלקם זעקו באופן ספונטני "שמע ישראל". אחרים פשוט עמדו שם בדממה מוחלטת.
הצנחן ציון קרסנטי תיאר את התחושה המיוחדת של אותו רגע: "פתאום הרגשתי שאני לא נמצא שם רק בשביל עצמי. הרגשתי שאני עומד שם בשם סבא שלי, ובשם כל הדורות שחלמו ולא זכו להגיע".
זמן קצר לאחר מכן, הגיע אל הרחבה הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן זצ"ל.
לאורך כל ימי הלחימה, נע הרב גורן בין החזיתות כשהוא נושא עימו ספר תורה קטן ושופר, מתוך תקווה ואמונה שיזכה להגיע איתם אל הכותל. כשהגיע סוף סוף אל האבנים, ניגש אליהן, תקע בשופר והחל לקרוא פרקי תהילים בקול רועד מהתרגשות. צילום הרגע הזה – הרב גורן אוחז בספר התורה ומקיף אותו הלוחמים – הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם שחרור ירושלים. לוחמים שהיו שם סיפרו שתקיעת השופר ההיא עוררה תחושה שקשה להסביר במילים: הרגשה כאילו ההיסטוריה היהודית כולה התנקזה אל הרגע היחיד הזה.
במקביל, הדהדה ההודעה ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור.

מעניין לגלות שהמשפט המקורי והרשמי שנשמע ברשת הקשר החטיבתית היה בכלל: " הר הבית בידינו". רק כעבור זמן קצר, כשהחיילים ירדו אל הסמטה והגיעו פיזית אל אבני הכותל, החלו לזרום בקשר הדיווחים הספונטניים והנרגשים: "הכותל בידינו!".
באותן שעות היסטוריות, המדינה כולה הייתה מרותקת למקלטי הרדיו. היו בתי כנסת שעצרו את התפילה באמצע כדי להאזין לדיווחים המרגשים מהחזית. אנשים יצאו לרחובות, רקדו, התחבקו ובכו מאושר. עבור רבים בעם היהודי, זו לא הייתה רק הצלחה צבאית מרשימה – אלא רגע של גאולה ממש, של תפילת דורות שמתגשמת לנגד עיניהם.
מי שמבקר היום ברחבת הכותל הגדולה והמרווחת, יתקשה לדמיין כיצד נראה המקום באותו הבוקר. עד למלחמה, מול אבני הכותל נמתחה רק סמטה צרה וצפופה, מוקפת בבתיה הישנים של שכונת המוגרבים. ימים ספורים בלבד לאחר סיום הקרבות, הוחלט לפנות את המבנים הצמודים כדי לפתוח את המקום ולאפשר גישה בטוחה להמוני המתפללים שנהרו אל האתר. כך נולדה למעשה הרחבה המוכרת לנו כיום.
ישנם רגעים בודדים בהיסטוריה שבהם כל אדם זוכר בדיוק היכן הוא עמד כששמע את הבשורה. יום שחרור ירושלים היה רגע כזה. דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, חברי קיבוצים ותושבי ערים – כולם חשו שמדובר באירוע שגדול בהרבה מהם. באותם ימים נכתבו המילים המפורסמות: "הצנחנים בוכים", וזהו אולי המשפט שתיאר בצורה המדויקת ביותר את מה שהרגיש אז העם כולו.
ואיך נולד "יום ירושלים"?
מאחורי התאריך החגיגי שאנחנו מכירים כיום, מסתתר תהליך מרתק של דיונים, התלבטויות הלכתיות והחלטות היסטוריות.
כבר בראש חודש סיון תשכ"ז, יומיים בלבד לאחר ששככו קרבות מלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הרבנות הראשית. הרבנים החליטו לקיים תפילת הודיה חגיגית בשבת הקרובה, והכריזו כי בקרוב ידונו ב"קביעת יום חג לדורות". חצי שנה מאוחר יותר, בכסלו תשכ"ח, קראו רבני "הפועל המזרחי" לרבנות הראשית לקבוע רשמית את כ"ח באייר כיום ההודיה על שחרור העיר. ואכן, חודש לאחר מכן החליטה מועצת הרבנות "לקבוע את יום כ"ח אייר כיום הודיה להקב"ה על הנסים שקרו, ושבאותו היום גם שוחררה ירושלים".
בחודש אדר א' התשמ"ו (תחילת מרץ 1968), התכנסו רבני הארץ כדי להכריע בשאלות ההלכתיות המשמעותיות: כיצד ראוי לציין את יום ההודיה ואילו תפילות יש לומר בו?
במהלך הכינוס עלו דעות שונות בקרב גדולי התורה. הגאון הרב שלמה יוסף זוין זצוק"ל הציע לומר הלל בלי ברכה. לעומתו, הרב כתריאל טכורש זצוק"ל והרב שאול ישראלי זצוק"ל סברו שיש לומר הלל בברכה, כביטוי מלא להודיה על הנס. מעניין לגלות שהרבנים דנו אז אפילו בתאריך עצמו; חלקם חששו ששני ימי חג בחודש אחד (יום העצמאות ויום ירושלים) יהיו עומס גדול מדי על הציבור, והרב משה לוין אף הציע הצעה מקורית – להעביר את יום העצמאות לכ"ח באייר, כדי לחגוג את שני האירועים יחד.
בסופו של דבר, בג' אייר (-12 במאי 1968), קבעה גם ממשלת ישראל באופן רשמי את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. חגיגות שנת הראשונה לא עברו בקלות: צעירי המפד"ל ביקשו לערוך עצרת המונים ברחבת הכותל המערבי, אך הממשלה התנגדה לכך מסיבות שונות. למרות הקשיים, העצרת התקיימה בסמוך לחומות העיר העתיקה בהשתתפות קהל עצום ובראשם הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן זצוק"ל.
נקודה למחשבה מסתתרת דווקא בשם שניתן ליום הזה. המושג "יום ירושלים" לקוח במקורו מספר תהילים (פרק קל"ז), אך שם הוא מופיע בהקשר הפוך וכואב לחלוטין – ככינוי ליום שבו חרבה העיר בידי האויבים: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִִָם, הָאֹמְרִים: עָרוּ, עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". הבחירה לקחת דווקא את המילים הללו ולהפוך אותן לשמו של חג שמח, מדגישה את התיקון הגדול ואת המעבר ההיסטורי שעשינו – מחורבן וגלות, לריבונות, שמחה ובניין.
כשאנחנו חוגגים היום את יום ירושלים וצועדים ברחובותיה, אנחנו למעשה פוסעים בתוך נתיב של אמונה עתיקה שקרמה עור וגידים. הסיפור של שחרור העיר הוא לא רק כרוניקה צבאית או פרק בספרי ההיסטוריה, אלא עדות חיה לכוחה של תפילת דורות שלא פסקה מעולם. החיבור הספונטני והמרגש של אותם לוחמים – דתיים וחילונים, אנשי קיבוצים ובני ערים – שהניחו יחד את ראשם על אבני הכותל ובכו יחד, הוכיח שבירושלים אין מחיצות. ברגע ההוא התגלתה הנקודה הפנימית שמאחדת את כולנו מעבר לכל הבדל.
המעבר החד והמטלטל מאותן תעלות קשר צרות בגבעת התחמושת ועד למרחבי רחבת הכותל המוכרת לנו כיום, מזכיר לנו, בני דור ההמשך, את גודל השעה ואת כובד האחריות. ירושלים, ניתנה לנו כפיקדון של אמונה ושותפות גורל. התפקיד שלנו כעת הוא לא רק לזכור את העבר, אלא לקחת את רגעי הגאולה ההם אל תוך החיים שלנו כאן ועכשיו – להמשיך לצעוד ברחובותיה מתוך גאווה, לחזק את החיבור למורשת שלנו, ולפעול יום-יום מתוך רצון אמיתי לאחדות, לערבות הדדית ולאהבת חינם.
מקורות: ויקיפדיה, מידע אישי
תמונות: אהרון צוקרמן – לשכת העיתונות הממשלתית, וויקיפידיה, AI,
David Rubinger · Public domain · מקור התמונה
David Rubinger · CC BY-SA 4.0 · מקור התמונה
Godot13 · CC BY-SA 4.0 · מקור התמונה
התמונות הוקטנו לתצוגה באתר; ללא שינוי תוכן.
