מִקּוֹלוֹת הַתְּפִלָּה בִּשְׂפַת גְעֶז בְּכַפְרֵי חֲבָשׁ וְעַד הַטַּיֶּלֶת הַצּוֹפָה אֶל מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם: כָּךְ שָׁמְרָה קְהִלַּת "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל" עַל גַּחֶלֶת הַתּוֹרָה וְהַכִּסּוּפִים לְצִיּוֹן בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים. כְּתֵבַת עֹמֶק מְיֻחֶדֶת עַל חַג שֶׁהוּא הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְפוֹלְקְלוֹר – קוֹמָה נוֹסֶפֶת שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ צִבּוּרִי, אַחְדוּת וּמְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁכָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לִלְמֹד מִמֶּנָּה.

כאשר חודש תשרי נחתם ותרועת השופר של מוצאי יום הכיפורים גוועת, נדמה בדרך כלל כי שער הרחמים וחשבון הנפש ננעל, והשגרה החורפית שבה למסלולה. אולם במסורת העתיקה של יהדות אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל", ישנו שלב נוסף בשרשרת – קומה רוחנית שלמה שנבנית מעל התשובה הפרטית: חשבון הנפש הקהילתי והלאומי.
בדיוק חמישים ימים לאחר יום הכיפורים, בתאריך כ"ט בחשוון, מציינים את חג הסיגד. מקבילה זו לחמישים הימים שבין חג הפסח לחג השבועות איננה מקרית: כשם שספירת העומר מוליכה מן החירות הפיזית לקבלת התורה בהר סיני, כך חמישים הימים מיום הכיפורים מובילים את האדם המטוהר אל מעמד חידוש הברית הקהילתי – מעמד של ענווה, תחינה ושבועת אמונים לאלוקי ישראל ולירושלים הבנויה.
עבור רבים בחברה הישראלית, חג הסיגד נתפס לעיתים כטקס עדתי פולקלוריסטי הנצבע בשמשיות ססגוניות ובבגדים לבנים. אולם מבט מעמיק אל תוך עולמו הפנימי של החג חושף יצירת מופת דתית, חברתית ונפשית, שנשמרה בחירוף נפש מול בידוד תרבותי, רדיפות שמד וניסיונות מיסיון אגרסיביים.
מהות השם ושורשי המועד: ענווה, תחינה ואמנה
השם "סִיגְד" נגזר משורש שמִי עתיק (המקביל לארמית ולגעז – שפת הקודש האתיופית) שפירושו סגידה, השתחוויה וכריעה עד עפר מתוך יראת שמיים והכנעה מוחלטת לפני הבורא.
לצד שם זה, נודע החג במסורת העדה בשני שמות נוספים:
- חג המַהֲלַלָה (መሀለላ): מונח שפירושו "תחינה", בקשת רחמים וזעקה לבורא עולם שיגאל את עמו.
- עָמְתָה-סוֹ: "יום הקיבוץ" – מועד שבו התכנסו כל פזורות היהודים מההרים והכפרים המרוחקים ביותר לעצרת המונים אחת.
ההשראה הישירה למנהגי הסיגד שואבת משני אירועים מרכזיים:
- מעמד הר סיני ומתן תורה (שמות י"ט–כ'): העלייה להר מבודד, הטבילה והטהרה שלושת ימים קודם לכן, הבגדים הנקיים וההתכנסות החרדה של כל העם למרגלות ההר.
- טקס האֲמָנָה בימי עזרא ונחמיה (ספר נחמיה, פרקים ח'–ט'): לאחר שיבת ציון מגלות בבל, נאספו שבי הגולה בירושלים, קראו בתורת משה, בכו על עוונותיהם, השתחוו ארצה וחתמו על "אמנה" – ברית מחודשת ונצחית לשמירת חוקי ה'. יהודי אתיופיה ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירה של שבי ציון, ומדי שנה שיחזרו את אותו מעמד בדיוק.
בעבר, על פי לוח השנה הקדום של ביתא ישראל, חל החג בכ"ט בכסלו. בעקבות רפורמות ודיוק בלוח השנה הקהילתי הוא נקבע למועדו המדויק – כ"ט בחשוון, חמישים יום מיום הכיפורים.
שרשרת הדורות: מתי ומדוע נוסד החג?
על פי המחקר ומסורות הקסים (הכוהנים, מנהיגי ההלכה), עומדות שתי מסורות היסטוריות עיקריות באשר לנסיבות קביעתו של המועד:
- המסורת הראשונה – המאה השישית לספירה: מיוחסת לתקופת שלטונו של הקיסר גברה מסקל. באותה עת התחוללה מלחמת אזרחים דתית קשה בין המתנצרים לבין היהודים שסירבו להמיר את דתם וכונו "ביתא ישראל". עם שוך הקרבות ושימור עצמאותם היחסית של היהודים, קבעו מנהיגי הדור יום הודיה ותחינה לדורות, כסמל להצלת הגחלת היהודית.
- המסורת השנייה – המאה ה-15: מיוחסת לפועלו של המנהיג הרוחני הדגול אַבָּא צַבְרָה. אבא צברה, שהיה דמות מופת בהלכה ובנזירות היהודית באתיופיה (מוסד הנזירים שפרשו מחיי חומר כדי להקדיש את חייהם להוראת התורה ולשימורה), פעל בשיאה של תקופת רדיפות וגזרות שמד מצד שליטי אתיופיה. כדי לבצר את הקהילה, למנוע התבוללות ולחזק את המחיצה מפני השפעות הנצרות, מיסד אבא צברה את הסיגד כיום שיא של גיבוש פנימי, חידוש הברית המקראית והשרשת התקווה כי ירושלים עוד תיבנה ועמם ישוב אליה.
המסע אל ההר: תיאור חי של חג הסיגד באתיופיה
בכפרי חבש, הסיגד לא היה אירוע נקודתי, אלא תהליך ששאב לתוכו מחוזות שלמים וטלטל את חיי הקהילה שבועות מראש.
שבועות של הכנה ואירוח למופת:
משפחות שלמות, קשישים וטף, ארזו צידה מועטה ויצאו למסע רגלי מפרך שנמשך ימים, דרך שבילי עפר ונקיקים, אל עבר הכפרים המרכזיים שסביבם התקיימו החגיגות (דוגמת הכפר המפורסם אָמְבּוֹבֶּר שבמחוז גונדר, או וַולֶקָה). תושבי הכפרים המארחים פתחו את דלתותיהם ואת ליבם: קלו תבלינים, טחנו קמחים, בישלו את ה"טֶלָה" (משקה שעורה מותסס מסורתי), והכינו מקום לינה למאות עוברי אורח. הכנסת האורחים והערבות ההדדית היו עמודי התווך של החג.

שלושת ימי ההגבלה והטהרה:
בדיוק כפי שנצטוו ישראל במעמד הר סיני ("וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי… וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם"), כך בשלושת הימים שקדמו ל-כ"ט בחשוון נהרו כולם לנהרות הסמוכים. בני העדה טבלו במי המעיינות והנהרות הטהורים, כיבסו את השמלות והבגדים, וביום החג עטו כולם בגדים לבנים צחורים (ה"שַׁמָּה") המעוטרים ברקמה עדינה, סמל לנקיות הנפש והגוף.
השחר עולה: צום ואבן על הראש:
בבוקר יום כ"ט בחשוון השכימו הכל. היום כולו היה יום צום מוחלט – מאוכל ומשתייה.
הקסים, עטויי גלימות לבנות ורוחשי יראה, נכנסו אל ה"מסגיד" (בית הכנסת) והוציאו מתוכו את ספרי האוֹרִית – ספרי התורה הקדושים הכתובים בשפת הגעז בדיו מיוחדת על גבי קלף, כשהם עטופים בבדי קטיפה יקרים. מעל ספרי התורה והקסים נפרשו שמשיות מסורתיות צבעוניות, שנועדו להגן על הקודש ולחלוק לו כבוד מלכים.
התהלוכה החלה לנוע מן הכפר אל עבר פסגת הר גבוה שנבחר בקפידה. העלייה להר הייתה רצופה סמליות: הר מבודד ונקי מהשפעות זרות, המדמה את הר סיני.
מראה מופלא ושובר לב נגלה בעלייה זו: רבים מבני הקהילה, אנשים ונשים, טיפסו במעלה השביל התלול כשעל ראשם או על עורפם מונחת אבן כבדה. האבן לא נועדה לסיגוף לשמו, אלא היוותה ביטוי מוחשי לענווה מוחלטת ולתשובה: "ריבונו של עולם, כבד עווני ממשא האבן הזו, הריני משפיל את קומתי לפניך, סלח ומחול לנו".
המעמד בפסגה: קריאה, תרגום והשתחוות
בהגיעם לפסגה, הונחו ספרי האורית על גבי שולחן מיוחד בתוך מתחם מסומן ומגודר באבנים טהורות. מתחם זה שימש כמעין "קודש קודשים", ורק לכהן הגדול ולמנהיגי הדת הותרה הכניסה אליו.
הקסים עמדו מול ההמון ופתחו בתפילות עתיקות ובשירה מקודשת שסלסוליה בקעו אל חלל ההרים. הם קראו מתוך ה"מצהף קדוס" (אסופת כתבי הקודש):
- פרקים מספר שמות העוסקים בהתגלות ה' על הר סיני ובמתן עשרת הדיברות.
- פרשיות התוכחה, הברכות והקללות שבספר ויקרא (פרק כ"ו) ובספר דברים.
- פרקים מספר נחמיה ומזמורי תהילים מלאי כיסופים.
מאחר ששפת הגעז הייתה מוכרת בעיקר למלומדים ולכוהנים, עמד לצד הקס המקריא מתורגמן מיוחד (או שהקס עצמו עשה זאת), אשר תרגם כל פסוק ופסוק בזמן אמת לשפת הדיבור – אמהרית או תיגרינית – והוסיף דברי כיבושין ומוסר. כך נוצרה שותפות מלאה: כל איש, אישה ונער הבינו את הדברים, פרצו בבכי על עוונותיהם, וזעקו יחד מעומק הלב.
במהלך הקריאה, בכל פעם שהוזכרו שמות הקודש וההודאה לה', כרע כל ההמון כולו בבת אחת, השתטח אפים ארצה והשתחווה אל מול השמיים, כשידיהם פרושות מעלה כסמל לקבלת עול מלכות שמיים מחדש.
תקיעת החצוצרות ושבירת הצום
לקראת שעות אחר הצהריים הגיע המעמד לשיאו. הקהל נשא תפילה נרגשת לגאולה השלמה ולשיבת ציון, והשבועה האלמותית הדהדה בפסגת ההר: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!".
ברגע זה נשמעו תקיעות רמות בחצוצרות, והאווירה כולה השתנתה באחת. מאווירת אימה, צום וירדת הדין – פרצה שמחה סוחפת של ביטחון בסליחת האל ובגאולתו.
הקהל החל לרדת מן ההר בתהלוכת שירה אדירה ובמחולות מלווים בכלי נגינה עממיים. כשהגיעו בחזרה לכפר, התכנסו כולם לסעודת מצווה חגיגית. הקסים בצעו ובירכו על ה"דַאבּוֹ" – כיכר לחם ענקית ועגולה שנאפתה מבעוד מועד, חילקו פיסות לכל הנוכחים, ושברו את הצום. סביב סעודות אלו, שנמשכו לעיתים מספר ימים, ישבו משפחות יחד, יישבו מחלוקות וסכסוכים ארוכי שנים, סייעו לנזקקים וחיזקו את האחדות הקהילתית.

אוצר המילים של החג: מילון מונחים
אוֹרִית (Orit) ספר התורה (חמשת חומשי תורה) ושאר ספרי המקרא, הכתובים בשפת געז עתיקה על גבי יריעות קלף. מקור השם במילה הארמית "אורייתא".
מַצְהַף קִדוּס "ספר הקודש" – כלל אסופת כתבי הקודש של העדה, הכוללת את ספרי התנ"ך, ספרים חיצוניים (כמו חנוך ויובלים שנשמרו בגעז) ותפילות מסורתיות.
קֶס (או כָּהֵן / ליקה כהנת) מנהיג הרוח, הדת וההלכה של הקהילה. הקס שימש כרועה רוחני, שופט, שוחט, מחנך ומעתיק כתבי קודש. "ליקה כהנת" הוא הדרגה העליונה – ראש הכוהנים.
מַסְגִיד בית הכנסת ובית התפילה הקהילתי. המקום בו נשמרו ספרי האורית וממנו יצאה התהלוכה להר.
דַאבּוֹ (Dabo) לחם מסורתי עשיר, עגול וגדול, הנאפה בסירי חרס לקראת החג. נבצע על ידי הקסים לשבירת הצום כסמל לברכה ושובע.
טֶלָה (Tella) משקה שעורה מותסס מסורתי ודל אלכוהול, שהוכן בבתים שבועות מראש ושימש לשמחת החג ולאירוח ההמונים.
שַׁמָּה (Shamma) הבגד המסורתי העשוי כותנה לבנה טהורה, שנעטה בחגים ובשבתות כביטוי לקדושה ולטהרת הגוף והנפש.
בבדידות מזהרת: אלפיים שנות ניתוק ושימור הזהות
אחד הפרקים המרתקים והמטלטלים ביותר בסיפורה של יהדות אתיופיה הוא תחושת הבידוד המוחלט. במשך מאות רבות של שנים, ואולי אף יותר, חיו בני ביתא ישראל באמונה תמימה וכואבת כי הם היהודים האחרונים שנותרו עלי אדמות. הם היו משוכנעים כי חורבן בית המקדש ומלחמות הגויים הכחידו את כל שאר אחיהם, וכי גחלת עם ישראל כולה תלויה אך ורק על כתפיהם הצנומות בכפרי הרי סימיאן וגונדר.
רק במאה ה-9 החלו להגיע עדויות ראשונות אל שאר העולם היהודי באמצעות הנוסע המסתורי אלדד הדני, שסיפר על שבטי ישראל השוכנים מעבר להרי החושך ונהר סמבטיון. במאה ה-12 הזכירם גם הנוסע הגדול רבי בנימין מטודלה.
אולם המפגש הממשי והמודרני החל רק במחצית השנייה של המאה ה-19:
- דניאל בן חנניה ובנו (התר"כ – 1860): בן העדה האמיץ שיצא מאתיופיה כדי לפגוש את קהילות ישראל, הגיע לירושלים, אך למרבה הטרגדיה נפטר בדרכו חזרה, כשהוא משאיר אחריו עדות מרטיטה על הכיסופים לציון.
- יוסף הלוי (תרכ"ז – 1867): מזרחן ובלשן יהודי מפריז שנשלח על ידי חברת "כל ישראל חברים" לתור אחר יהודי חבש. כאשר פגש בהם לראשונה, סירבו להאמין כי האדם הלבן שלפניהם הוא יהודי, שכן האמינו שכל היהודים שחורים כמוהם – עד שהשמיע באוזניהם את המילה "שמע ישראל", אשר מוטטה את חומות החשד והעלתה דמעות התרגשות בעיניהם.
- ד"ר יעקב פייטלוביץ' (תרנ"ח – 1904): תלמידו של הלוי, שהקדיש את חייו למען קהילת ביתא ישראל. פייטלוביץ' ראה בעדה חלק חי ובלתי נפרד מכלל עם ישראל. הוא יצא למסעות רגליים מפרכים בין כפריהם, הקים בתי ספר, ולקח עימו צעירים מוכשרים להשתלם בירושלים ובאירופה על מנת שיחזרו וישמשו מנהיגות חינוכית לעמם. המוכר שבהם היה פרופ' תמרת עמנואל.
- יונה בוגלה (תרס"ח – תשמ"ז 1908–1987): תלמידו של פייטלוביץ', שהפך למנהיג החינוכי והציבורי המרכזי של העדה באתיופיה. בוגלה תרגם ספרי לימוד, הקים רשת בתי ספר של ארגון "אורט", ופעל ללא לאות לקשור את הקהילה למדינת ישראל ולסוכנות היהודית.
- ליקה כהנת ברהן ברוך (הרב אורי בן ברוך, תרנ"ח – תשמ"ד 1898–1984): הסמכות הרוחנית העליונה של הקהילה. מנהיג בעל שיעור קומה שנפגש עם הקיסר היילה סילאסי בדרישה להשוואת זכויות היהודים, נלחם במיסיון הנוצרי, ויזם את המגעים ההלכתיים עם הרבנות הראשית לישראל. פנייתו המכרעת לראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הובילה לפסיקתו ההיסטורית בשנת תשל"ג (1973) שהכירה בבני העדה כיהודים צאצאי שבט דן, פסיקה שפתחה את שערי חוק השבות עבור הקהילה.
המסע במדבריות סודן: המחיר הכבד של הכיסופים
אי אפשר לדבר על חג הסיגד כיום בלי להזכיר את המסע ההרואי שגבה מחיר דמים כבד.
בראשית שנות ה-80, בעקבות מלחמת אזרחים, רעב קשה ושלטון אימים צבאי באתיופיה, יצאו רבבות מבני העדה – משפחות שלמות, הורים, נשים בהריון, תינוקות וקשישים – למסע רגלי ספונטני וחשאי אל עבר גבול סודן, מתוך אמונה יוקדת כי שם יפגשו את מטוסי מדינת ישראל שייקחום לירושלים.
המסע נמשך שבועות וחודשים של הליכה לילית במדבריות לוהטים וסלעיים, תוך התחמקות משודדי דרכים, חיות טרף וצבאות עוינים. כ-4,000 מבני העדה נספו בדרך ובמחנות הפליטים המוזנחים והמוכי מחלות בסודן (דוגמת אום-רקובה וגדריף). רבים מהם נקברו בחולות המדבר ללא מצבה, כשהמילה האחרונה על שפתותיהם הייתה "ירושלים".

משום כך, חג הסיגד בימינו שזור בזיכרון היסטורי חי: לצד התפילות וההודיה, עולים רבים מבני העדה ביום זה לאתר ההנצחה הממלכתי בהר הרצל בירושלים, ומתייחדים עם זכרם של אבותיהם ואחיהם שלא זכו להגיע אל הארץ המובטחת.
החג בארץ ישראל: מִכִּסּוּפִים רְחוֹקִים לְהוֹדָיָה וּלְאַחְדוּת
עם העלייה ההמונית במבצע משה (תשמ"ה – 1984) ובמבצע שלמה (תשנ"א 1991), עמדו מנהיגי העדה בפני שאלה תיאולוגית עמוקה: מה ייעשה בחג שכל מהותו ותפילותיו היו כמיהה לעלות לציון – כאשר העם כבר יושב בתוככי ירושלים?
הקסים והרבנים פסקו פה אחד: הסיגד אינו בטל. אלא שממשמעות של "זעקת געגוע בגלות", הפך החג ליום של הודיה עצומה על הגאולה, לצד תפילה על בניין ירושלים השלמה, קיבוץ כל גלויות ישראל וערבות הדדית.
בשנת תשס"ח (2008) עיגנה הכנסת את "חוק חג הסיגד", שקבע את כ"ט בחשוון כיום חג ממלכתי רשמי במדינת ישראל וכיום בחירה.
כיום, מוקד העלייה לרגל המרכזי ביום החג הוא טיילת ארמון הנציב בירושלים. המיקום אינו מקרי: הטיילת ניצבת על רכס הררי המשקיף ישירות לעבר הר הבית, העיר העתיקה ומדבר יהודה. במעמד זה מתכנסים רבבות – זקני העדה בגלימותיהם הלבנות, צעירים בצד מבוגרים, חיילים, אישי ציבור, תלמידי ישיבות וחניכי תנועות הנוער (כמו בני עקיבא והנוער העובד והלומד). לאחר תפילות הקסים בשפת הגעז ותרגומן, מתקיימת צעדה מסורתית רגלית וסוחפת אל עבר רחבת הכותל המערבי, בליווי שירה וריקודים.
"כאילו היית שם באמת": קולות מלב החג
כדי לחוש את הדופק האמיתי של הסיגד, צריך להקשיב לקולם של בני הקהילה עצמם, שגדלו בבתים שבהם ירושלים לא הייתה רק נקודה על המפה, אלא חלום שפעם בכל נשימה.
אחת מבנות העדה משחזרת ברגש:
"במשך שנים, כשהייתי נערה צעירה, הסיגד היה בעיניי בעיקר יום של מפגש משפחתי וחופש מהלימודים. השינוי התחולל כשבגרתי ועמדתי לראשונה בטיילת ארמון הנציב כסטודנטית. עמדתי שם, ופתאום ראיתי את העיר העתיקה מולי, שמעתי את שירת הקסים בגלימותיהם הלבנות מתחת לשמשיות הצבעוניות, וראיתי את האימהות פורשות ידיים לשמיים ודומעות מאושר. באותו רגע הבנתי: אני לא צופה מן הצד; אני חוליה בשרשרת דורות של 2,500 שנה שלא נותקה מעולם.
כששאלתי את סבי מהי משמעות החג, הוא ענה לי בפשטות שהרעידה אותי: 'ביום הכיפורים אדם מבקש סליחה על עצמו ומקווה להיות טוב יותר. בסיגד אתה מחדש את ברית אברהם אבינו ומעמד הר סיני – כאילו עמדת שם באמת. מדי שנה עלינו להזכיר לעצמנו מול מי אנו עומדים ובזכות איזו ברית אנו חיים'."
לצד ההתרגשות, החג בארץ מהווה גם קריאה לתיקון חברתי. יוצאי אתיופיה רבים מצביעים על הפער שבין החלום המקודש על ארץ האבות לבין קשיי הקליטה, חבלי ההסתגלות וגילויי הדעות הקדומות שנאלצו לפגוש במציאות הישראלית. הסיגד משמש אפוא גם כקריאת השכמה לחברה כולה: לראות את האוצר הרוחני והתרבותי שהביאו עימם עולי אתיופיה, ולהכיר בכך שקליטה אמיתית איננה מחיקת זהות – אלא שילוב של גוון ייחודי ומפואר בפסיפס היהודי השלם.
המסר של הסיגד לציבור שומר המצוות ולכלל ישראל
חג הסיגד מעניק לחברה הישראלית ולציבור שומרי התורה שיעור עמוק בשלושה תחומים קריטיים:
- אמונה תמימה מול עולם מנוכר: בעולם מערבי ומודרני הלוקה לעיתים בציניות, בפילוסופיות סבוכות ובבדידות קיומית, הסיגד מציג עבודת ה' נקייה ופשוטה. אמונה חיה, חמה, הבוקעת מן הלב אל הבורא ללא מחיצות, כזו שהחזיקה מעמד כנגד כל הסיכויים.
- האחריות הקהילתית כחלק מעבודת השם: החג מלמד כי התעלות רוחנית אינה מסתיימת ב"ד' אמות של הפרט". הברית נכרתת כקהילה. הסעודה המשותפת, חלוקת הלחם, הדאגה לאלמנה וליתום ומחיקת טינות אישיות – הן תנאי הכרחי להשראת שכינה.
- הערצה והישענות על הדור המבוגר: בימים שבהם התרבות מקדשת את הנעורים ומשליכה את הזקנה, הסיגד מעמיד במרכז את זקני העדה והקסים. הוא מלמד את הדור הצעיר כי מי שאין לו עבר ושורשים עמוקים – אין לו גם עתיד וכנפיים להמריא.
כשרואים את רבבות בית ישראל, מכל החוגים והעדות, מצטרפים בשנים האחרונות לתפילות הסיגד בירושלים, מבינים כי המעגל ההיסטורי נסגר. הקהילה ששמרה על הברית בהרי אתיופיה העניקה מתנה יקרת ערך לכל עמה: תזכורת חיה לנצח ישראל, לברית שאינה ניתקת, ולזכות הגדולה לחיות בדור שבו שיבת ציון איננה עוד רק חלום רחוק הנישא מפסגת ההר – אלא מציאות חיה ונושמת.
