שאלה:
האם מותר לערוך את שמחת החלאקה ולספר בחול המועד את שערות הקטן שהגיע לשלוש.
תשובה:
אם יום הולדתו חל בחול המועד, מותר ומצוה לערוך לו את תספורת החלאקה בו ביום אפילו על ידי ספר אומן בשכר. וגם אם עבר יום הולדתו, מותר לגזור רק קצת משערותיו, אולם אין לערוך לו תספורת ממש אלא בקיום תנאי היתר עשיית מלאכה בחול המועד.
נימוקי התשובה:
כתב הרא"ה, רבינו אברהם הלוי, בספרו גן המלך (סימן ס"ב. הובאו דבריו בשערי תשובה סימן תקל"א ס"ק ז'): "נראה לעניות דעתי וכו', ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך ומגלחין על ידי ספר ישראל".
ודבריו צריכים עיון, מה חידש לנו בהלכה זו, הלא הלכה היא פסוקה בשולחן ערוך או"ח סימן תקל"א סעיף ו': "קטן מותר לגלח במועד שאינו בר מצוה". משום שלא שייך בו טעם שלא יכנס למועד כשהוא מנוול, דלאו בר מצוה הוא. ויש לתרץ על פי מה שכתב במגן אברהם (שם ס"ק ח') בשם הנימוקי יוסף, שלא הותר לגלח במועד אלא את הקטן שמצטער הרבה באורך שערותיו, ועל כך הוסיף הרא"ה וחידש להתיר לערוך את החלאקה בחול המועד אפילו שלא במקום צער.
והעלה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן קס"א) מדברי הרא"ה הנ"ל, שאפילו לכתחילה מותר להשתהות עם מי שכבר מלאו לו שלוש שנים, בשביל לגלחו בחול המועד, וכך כתב: "לענ"ד דדברי גן המלך הן הן עצמם כונת מרן שם סעיף ו', במה שכתב קטן מותר לגלח במועד אפילו נולד קודם הרגל, רומז בזה על המנהג לגלח הקטן במלאת לו ג' שנים, לזה כתב "אפילו נולד קודם הרגל", וכבר מלאו הג' שנים קודם הרגל והוי ליה לכאורה לגלחו אז, מכל מקום שרי לגלחו במועד, אלא דגן המלך קמ"ל דלא תימא דרק בדיעבד שאירע לו שלא גלחו בזמנו, שרי לגלחו במועד אלא גם לכתחילה מותר לעכבו עד חול המועד, ומצוה נמי איכא בכך", עכ"ל.
וכבר קדמוהו מהר"י מולכו בספר שולחן גבוה (או"ח סימן תקל"א ס"ק י"ג) ומהרי"ץ בספרו שו"ת פעולת צדיק (ח"א סימן קע"א), שהתירו להשתהות עמו לכתחילה עד למועד, וכן פסק בשו"ת דבר משה (ח"א חלק אורח חיים סימן מ"ה). וכתב הג"ר יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף (חלק ב' דף ז' ע"ג) שכך נתפשט מנהג זה בארץ הקודש ובירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. וכן העיד הראש"ל הג"ר מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז' ע"ד). ע"ש.
וחלק עליהם מוה"ר דוד ב"ר שלמה משרקי בשו"ת רביד הזהב (סימן י"ד) ודעתו שלא נאמרו דברי הרא"ה אלא על בן שמלאו לו שלוש שנים בתוך המועד, שמכיון שעתה הגיע זמנו, מותר לגלחו במועד, אבל אם כבר מלאו לו שלוש שנים אין להתיר לגלחו במועד על ידי אומן האסור במלאכה בחול המועד. ויש לפרש דהיינו משום מה שכתבו בשו"ת ערוגות הבושם (או"ח סימן ר"י) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן קס"א) ובשו"ת מהר"ם מבריסק (ח"ב סימן צ"ח) לפי שבלאו הכי יש קפידא לגלחו דווקא ביום מלאות לו שלוש שנים ויום אחד, כדקיימא לן שהויי מצווה לא משהינן, ועל כן אין להשתהות עמו לכתחילה עד לחול המועד.
לענין מעשה, אם יום הולדתו חל בחול המועד ממש, אזי מותר ומצוה לערוך לו את תספורת החלאקה בו ביום, ומאחר שמעיקר הדין מותר לגלחו במועד, מותר גם לספר ליטול שכר מושלם על מלאכתו. אולם אם יום הולדתו כבר עבר, והשתהו מאיזה סיבה עד לחול המועד, ימתינו עוד כמה ימים, עד לל"ג בעומר. ואם מאיזה סיבה רוצים לספר אותו דווקא בחול המועד, הנכון הוא שהאב עצמו יספר את בנו בעצמו, או על ידי אחרים בחנם. או בשכר שאינו קצוב, על ידי ספר עני שאין לו מה יאכל המותר בעשיית מלאכה במועד לצורך פרנסתו.
מכל מקום נראה שאין להחמיר אלא כלפי תספורת ממש, ואין מקום להחמיר בגזירת רק קצת משערותיו כפי שנהוג היום, וזאת לפי שבחול המועד לא נאסרנו אלא בעשית מלאכת אומן, ועל כן אם ארע שהשתהו מאיזה סיבה, זמן יום הולדתו עבר קודם חול המועד. ובימי חול המועד הלך עם בנו להתברך אצל צדיקים או לבקר קרוביו, מותר לכתחילה לכבדם בגזירת קצת משערות הילד לקיום המנהג.
ובסיום הדברים יש להתעורר, להתבונן ולראות עד כמה הפליגו רבותינו בחשיבות מנהג זה שמטרתו חינוך הילד לחיבוב מצוה ושמירה על מנהג מסורת ישראל שהיא היבדלות מהאומות, על ידי קיום מצוות הנחת פאות הראש, עד שמכח זה פסק המהרי"ץ שהסעודה הנערכת בשביל כך היא בגדר סעודת מצה ממש המותרת אפילו למודר הנאה.
ואחר שהביא היעב"ץ בספרו מגדל עוז (דף ט"ז ע"ב) את מנהג החלאקה ועוד כמה מנהגים שהובאו בספר כל בו (סימן ע"ד) ובספר הרוקח (סימן רצ"ו) בסדר הכנסת הילד לבית המלמד, סיים וכתב כך: "הרואה דברים הללו הלא יכיר מדוע הצליחו הראשונים בלימוד תורתן, שכל מעשיהם לשם שמים בלב שלם בהשגחה גדולה ובכוונה עצומה ובדקדוק עצום ורב למען יגדלו בניהם בתורה התמימה ילכו בדרכי ה' גם יעשו פרי ביראת ה', לכן גדלו והצליחו ועשו פרי למעלה קרובה לרוח הקודש. ומעתה לא יפלא בעינינו מדוע אין אחד מאלף עכשיו יוצא להוראה אף על גב דכולהו תנויי בנזיקין ומתנו בעוקצין תליסר מתיבתא, והיא הנותנת גרם בנזיקין לבדוק בעוקצי תואנה הם מבקשין, ולכבוד עצמן דורשין כמין חומר להשיג על ידי עשירות האיבה אומר, היינו דצווחינן ככרוכיא ולית דמשגח בן לא תמצא בארץ החיים, כי כל לימודם בעו"ה רק להתפאר ולהתגדר לא לשם שמים לידע לשמור ולעשות ולקיים, לפיכך אם תשאל לגדולי הלומדים בזמנינו מצות עשה הפשוטה שבתורה נבוכים הם בביאורה, והם חריפים ובקיאים לרמאות הפתאים וכל רוח חיים אין בהם נחת לבריות ולא לשמים", ע"ש.
מדבריו נלמד שמנהגים קדושים ונשגבים אלו הם הערובה להצלחת הילד לגדול בתורה ובמעשים טובים מתוך יראת שמים צרופה ואמיתית. וכל כך למה, כי כבר מהיות הילד קטן רך בשנים נחרט על ליבו הזך כוונת המתעסקים עימו, וילד הרואה את הוריו שמחים ומתעסקים כל כך שמנהג תגלחת שיערו ובמנהג הכנסתו לבית המלמד מבין ומשכיל לדעת שהשאיפה האמתית של הוריו והציפיה ממנו היא להיות: 'יהודי', יהודי בהליכותיו, יהודי בהנהגותיו, יהודי בן תורה השמח בקיום מצוות התורה. ועוד ראה מה שהארכתי בביאור דבריו בהקדמת ספרי אוצר ברית אברהם הלכות מילה, ע"ש.