בנימין חדאד על המסורת מג’רבא ומתוניס
סעודת יתרו איננה מנהג אחיד.
היא לבשה פנים שונות בקהילות תוניס ובקהילות ג’רבא, אך בשתיהן עמדה נקודה אחת ברורה:
הילדים, התורה והמשפחה – במרכז.
בנימין חדאד, שעלה לארץ מג’רבא לפני כשבע שנים, מספר בראיון מיוחד על המנהג כפי שחי ונושם בקהילה שבה גדל ושמע.
בקהילות תוניס, סעודת יתרו נקשרה בראש ובראשונה לסיפור היסטורי שעבר מדור לדור,
לפי המסורת, רבי צמח צרפתי, שחי לפני כ־350 שנה, ראה את מלאך המוות ושמע ממנו על גזֵרה של מגפה העתידה לפגוע ביהודי תוניס. רבי צמח נשבע שלא תבוא המגפה – כמניין הפולים שבצלחתו בה היו כשמונים פולים.
80 שנה לאחר מכן, כך מספרים, אכן פרצה מגפה קשה שפגעה בבנים. היא נעצרה דווקא בשבוע שבו קוראים את פרשת יתרו בליל שישי, ואחת הדרכים שנזכרו במסורת לרפואתה הייתה אכילת יונים.
“לכן בתוניס קראו לזה ‘חג הבנים’”, מסביר בנימין.
“גם בגלל הבנים שנפטרו במגפה, וגם בגלל הילדים שעומדים במרכז היום הזה”.
בתוניס מספרים גם בשם רבי שמואל חורי שליט"א וראש הישיבה זצוק"ל, שהיום הזה קיבל מעמד של חג ממש. אנשים היו יוצאים לשוק במיוחד כדי לקנות נרות שעווה, כוסות, קערות וכלים קטנים – סמל לכך שהסעודה מכוונת לילדים.
מנהג נוסף שהיה נפוץ בתוניס: חלוקה של עוגייה מיוחדת לכל ילד – מעין מגדל קטן עם דבש.
בנימין מספר ששמע מאחד הרבנים שהדבר מסמל את הר סיני, והדבש – את מתיקות התורה.
“‘דבש תחת לשונך’ – להכניס לילד את המתיקות. כל ילד קיבל אחד”.
בג’רבא, מספר בנימין מזיכרונותיו, הדגש עבר יותר אל עולם החינוך והלימוד.
סעודת יתרו בג’רבא הורגשה בעיקר בתלמוד תורה.
הכיתות היו לפי שכבות גיל – כיתה א'+ב' ביחד וכו'.
וביום של סעודת יתרו כל הכיתות היו מתכנסות יחד, והילדים היו אוכלים סעודה משותפת של על האש, עם שיפודים וסלטים, ובזמן הסעודה כל ילד היה צריך לומר דבר תורה.
“אפילו ילד קטן היה אומר חידוש”, מספר בנימין.
“לפעמים רק פירוש של מילה כמו "לא תגנוב" אבל כל אחד אמר משהו”.
כולם היו משתתפים, עד כיתה ח'.
בנימין זוכר במיוחד את הרב שהיה עובר בין הילדים, עוזר לכל אחד לבחור חידוש קטן לומר.
“זו הייתה אווירה מאוד מרגשת, אבל פשוטה. כל ילד הרגיש שרואים אותו”.
ההורים היו מגיעים כדי לקחת את הילדים ויושבים ומקשיבים לילדים שלהם אומרים דברי תורה והכל היה באווירה של חג.
לאחר מכן, הסעודה נמשכה גם בבתים.
בג’רבא, כמו בתוניס, המנה העיקרית הייתה לרוב יונה – בברודו או כמחשי.
“כל השכונה הייתה מסתובבת עם יונים”, נזכר בנימין.
“זה היה מורגש. לא רק בבית אחד, ממש אווירה של חג ברחוב”.
מנהג נוסף שמוזכר בג’רבא הוא עריכת סיום מסכת בשבוע זה, מה שנקרא בשם “חתימת 'חכימה' יתרו”.
לפי המסורת שבנימין מביא בשם רבי בוגיד סעדון, מי שהיה מסיים מסכת היה עושה את הסיום דווקא בסעודת יתרו – כחיבור בין לימוד, שמחה והתחלה חדשה.
בשם רבי כלפון, נהגו לומר שסעודת יתרו היא סעודה לכבוד מתן תורה – מעין סעודת חתונה בין עם ישראל לקב”ה.
הילדים, שמתחילים את דרכם בלימוד התורה, הם חלק מהשמחה הזו.
גם חלק מיהודי אלג'יר נוהגים לעשות את סעודת יתרו.
כיום, בארץ ישראל, משפחות רבות מיוצאי תוניס וג’רבא משתדלות לשמר את המנהג, גם אם לא תמיד במלואו.
“עושים כמה שאפשר דומה למה שהיה בחוץ לארץ”, אומר בנימין.
“העיקר זה האווירה, הילדים, התורה”.
בנימין חדאד עוסק גם בפיוט, ומוזמן לשיר ולהופיע בסעודות יתרו ובאירועים קהילתיים ברחבי הארץ.
סעודת יתרו היא זכרון בליבם של יהודי צפון אפריקה.
היא בנויה מדברים קטנים: ילד ששאומר דברי תורה, הורים שמכינים סעודה ויושבים עם ילדיהם, שולחן משפחתי.
ואולי דווקא בגלל הפשטות – היא נשמרה.
שנזכה.
ואם תרצו את בנימין חדאד אצלכם בשמחה, אל תהססו לפנות אליו 052-507-0864