אנו מציינים שנה לפטירתו של מרן הרב מאיר מאזוז זצוק"ל, דמות שהיא עבור רבים מגדלור של תורה, הלכה ומנהיגות. אך מעבר לספרים ולפסיקות, הסתתרה דמות אנושית יוצאת דופן – אב וסב דואג, רב שהיה 'סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה'. כדי להכיר מקרוב את אותם רגעי הוד, את האכפתיות היומיומית ואת השלווה הפנימית שקרנה ממנו גם ברגעיו הקשים ביותר, שוחחנו עם הרב ליאור כהן. בראיון מיוחד ומרגש, הוא משתף אותנו בסיפורים אישיים שטרם נשמעו, השופכים אור חדש על דמותו של הרב – מהדאגה לחולצת תלמיד ועד לסיפורי הסבא לנכדיו מתוך מיטת חוליו
הקשר עם הרב היה חם ומקרב מאוד, ועל אף שהתחיל כקשר בין רב לתלמיד המלווה ביראת כבוד עצומה, תמיד ניכרה בו האכפתיות העמוקה שלו כלפינו וכלפי ילדינו. הרב דאג והתעניין בכל פרט, וזכור לי למשל כיצד הבחין פעם בנקב קטן בחולצתי שאני עצמי לא שמתי לב אליו, ומיד דחק בי לקנות חולצה חדשה; הוא היה אמנם סולם שראשו מגיע השמיימה, אך בעודו ניצב ארצה הוא נותר קשוב, אכפתי ומחובר אלינו באנושיות יוצאת דופן.
שגרת חייו הוקדשה כולה ללימוד התורה, שהיה מהות קיומו, וכל רגע פנוי נוצל לקריאה בספר או לכתיבה; עם זאת, יחסו למבקרים שפקדו את ביתו היה מובחן וברור: בעוד שכלפי אלו שהגיעו כדי להרשים הוא היה מנסה לקצר כדי לחסוך בזמן יקר של ביטול תורה, הרי שכלפי אנשים קשיי יום, ובייחוד ילדים קטנים, הוא הפגין יחס אוהב, מקבל ומאיר פנים בצורה מדהימה.
דרכו של הרב בפסיקת ההלכה החלה תמיד בבירור יסודי של המציאות עד לפרטיה הדקים ביותר, ורק לאחר מכן ניגש למלאכת הפסיקה עצמה. בגישתו ההלכתית הוא הסתייג מניסיונות "לייפות" את התורה באמצעות הקלות יתר, מתוך אמונה שהתורה יפה וטובה כמות שהיא; הוא נהג לצטט את דברי המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", תוך דגש על כך שיש לקרב את האדם אל התורה ולא "לקרב" ולהתאים את התורה אליו. עם זאת, לצד עמידתו האיתנה, הוא ידע לרדת לעומקם של דברים ולמצוא צדדי היתר בשעת הצורך, מבלי להיות כבול לחומרות מקובלות, אלא חתר באומץ עד קצה גבול הפסיקה כדי לסייע היכן שהדבר נדרש באמת
בשיטתו החינוכית, ובייחוד בעשורים האחרונים, הקפיד הרב להתאים את עצמו להתקדמות הדור מתוך שאיפה לגרום לתלמידיו, לנכדיו ולסובבים אותו לאהוב את הלימוד ואת קיום המצוות. הוא נהג להחדיר את ערכי השבת בדרכי נועם ובאמצעות סיפורים, כדי שתתקבל בצורה נעימה למרות הגבלותיה; כך, למשל, בכל ערב שבת היה קורא לנכדיו הקטנים, מתיז עליהם בושם באומרו: "תראו כמה השבת נעימה".
גם כשביקש להעיר או לתקן דבר מה, עטף זאת בסיפור או בגימטרייה יפה כדי שהדברים יתקבלו על הלב, אך לצד הרכות הזו לא ויתר על דקדוק ההלכה ומעולם לא פטר מעשים באמירה "הוא רק ילד", אלא חינך למחויבות הלכתית מתוך חוויה חיובית.
הסגנון שבו ייצג הרב את החיבור לכל חלקי עם ישראל היה מופלא וייחודי; הוא תמיד נהג לומר כי בכל קבוצה או פלג אליהם יגיע, ידע למצוא את הסיפורים והרעיונות שנוגעים לליבם, ומתוך כך להתחבר לטוב שבכל מקום, גם כשנמתחה ביקורת על דרך כזו או אחרת. גישה זו, שהשרישה דרך של אחדות ופתיחות בעם ישראל, נעשתה לצד שמירה אדוקה על המסורות השונות, שכן עבורו ההכלה לא נועדה לטשטש את המיוחדות של כל עדה ומנהגיה, אלא להיפך – הוא דגל בשימור המסורת בכל היבט שאין בו איסור הלכתי.
זוהי מורשת של חיבור אמיתי, ללא פשרות ערכיות, שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ ולרכוש לעצמו.
אחד היסודות המרכזיים שהרב הצליח להחדיר הוא עניין הביטחון והאמונה הפשוטה, תוך דגש על העיקרון של "כי אתה שומע תפילת כל פה"; הוא תמיד חזר והזכיר שלכל אחד מאיתנו יש קשר ישיר לבורא עולם, המצפה, מחכה ואוהב את תפילות בניו. הרב לימד שעלינו להרגיש באמת ובתמים שדברינו אהובים ורצויים למעלה, ומתוך כך להתפלל מקירות הלב ולהבין שהקשר האישי הזה הוא המקור לרוגע ולשלווה הפנימית – תכונות שהיו כה מיוחדות אצלו ושהפכו בזכותו לדרך חיים עבור כולנו.
צניעותו של הרב באה לידי ביטוי מופלא ברצונו שלא יספידוהו ושלא ידברו בשבחו, בבקשו שהשנה הראשונה לאחר פטירתו תעבור בשקט גמור; בענוותנותו הרבה אף תלה זאת בדברי הגמרא על "משפט רשעים בגיהנום 12 חודש", אך עיקר טעמו היה האמונה שמעשיו של אדם בחייו הם-הם הספדיו האמיתיים, בעוד שדיבורים חיצוניים עלולים להיות חסרי אמת – דבר ממנו סלד מאוד. רוח זו ניכרת גם במצבתו הפשוטה, עליה נחקק הפסוק שביטא את מהות חייו ואת המורשת שביקש להנחיל לנו: "ואני קרבת אלוקים לי טוב", פסוק אותו חי בכל רגע ורגע.
אני אתן דוגמא לקשר שלו והאכפתיות אלינו: כשחזר לבית בחוליו אחד לפני אחרון, מרן בקושי הרים את עצמו וכיוון שלא היה לו מעלית בבניין שלו הוא היה בבית של ביתו, ובאחד הימים קרא לה, היא רצה אליו לבדוק אם הוא צריך משהו ומרן אמר לה לה "אוי איך את מסתדרת עם פסח? תראי מה אני עושה לך עבודה קשה יותר" ביתו מיד ענתה: "אבא מה שייך בכלל העיקר שתהיה בריא"
אבל מה שהפריע לו כשהוא כאוב חולה ומיוסר, מה שהיה לו בראש זה איך היא עושה את הפסח ואיך היא מתמודדת עם הקשיים ולא נחה דעתו כשהוא נכנס לחדר באפיסת כוחות שכב על מיטתו הוא קרא לנכדים- וזה היה דבר מצוי שהוא היה קורה לנכדים כשהיה צריך עזרה אבל האמא רואה באותו פעם שהילדים לא חוזרים בחזרה.
היא נכנסה לחדר לבדוק, ולהפתעתה היא ראתה אותו מושיב אותם סביבו ומספר להם סיפורים כדי שלא יפריעו לה בזמן הנקיונות. אלו היו רגעי הוד של אכפתיות ולהם אלו היו הסיפורים האחרונים שהם שמעו מסבא
