שאלה: אדם הנפרד מחברו, האם יכול לומר לו "תחזור בשלום", או שצריך לומר לו "תחזור לשלום" ?
תשובה: בגמרא בברכות (דף סד.) כתוב, אמר רבי אבין הלוי, הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר לו למשה בשעה שנפרד ממנו כשהלך למצרים לך לשלום (שמות ד, יח) עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום (שמואל ב, טו, י) הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי, הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית טו, טו) "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה". ובמדרש תנחומא (שמות, סי' כא) הובא פסוק אחר, על דוד שאמר לאבנר לך בשלום ונהרג על ידי יואב, שנאמר (שמואל ב, ג, כא) "וישלח דוד את אבנר וילך בשלום", הלך ולא חזר. ובתוספות השלם (שמות יח, ט) כתב, שנראה לו שכיון שאמר יתרו (שמות יח, ט) "יבא בשלום", בשעה שהציע לו על מינוי דיינים, זה גרם למשה שלא הצליח לבא לארץ ישראל.
ובהערות לתורה תמימה (בראשית טו, הערה ח) כתב ליישב מדוע השולחן ערוך לא כתב דבר זה להלכה, כי הנה דעת הנימוקי יוסף (מו"ק דף יח: ד"ה הנפטר) שדין הנפטר מחברו שיאמר לו לך לשלום ולא בשלום הוא מכיוון שיש בני אדם שמנחשים ומשימין דבר בלבם וכנגדם דברו חכמים, אבל למי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק כלום, ולכן מי שאיחלו לו לך בשלום ביציאתו לדרך אל יקפיד כלל, ותהיה הליכתו לחיים ולשלום. ולפי דבריו טעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקור ולהשכיח כל עניין ניחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור, המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בעניינים כאלה, ומכיוון שלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בטח.
מבואר מדברי התורה תמימה שאין לחשוש מאמירת 'לך בשלום' ושכל אזהרת הגמרא נאמרה רק כנגד המנחשים. אולם בשאר האחרונים מצינו שחששו לאמירת לך בשלום, ולכן התקשו מכמה מקומות בתנ"ך ובש"ס שמוזכר אמירה זו כדוגמת יעקב אבינו שאמר "ושבתי בשלום אל בית אבי", ועוד.
וכמה חילוקים נאמרו בזה, החיד"א ברוח חיים (דרוש ט שבת תשובה) כתב, שכל מה שהקפידה הגמרא שלא יאמר "לך בשלום" היינו בשני אופנים, האחד, בלשון הליכה ולא בשאר לשונות. והשני, בנפטר מחברו. שהטעם שצריך לומר לשלום, הוא כדי שיצליח בהליכתו ובחזרתו. דהיינו כאשר אומר "לך" אז יש להיזהר בזה שלא יאמר בשלום, אבל שאומר לשון אחרת כגון תחזור בשלום מותר.
עוד כתבו האחרונים לחלק, שכאשר מזכיר את המקום שחוזר אליו מותר, וכמו שאמר יעקב ושבתי בשלום "לבית אבי", שאין פירושו שילך לעולם הבא. חילוק נוסף כתב בספר פרדס צבי מושקוביץ (בראשית טו, טו), שכל החשש כאשר אדם אומר לחבירו, אבל בבן אדם למקום אין חשש, כי מפי עליון לא תצא הרעות, וממילא כל התפילות שאנו מתפללים להקב"ה אין נפקותא אם יאמר לשון בשלום. ולכן יעקב שהתפלל לפני ה', לא חשש מאמירת בשלום. ובזה מובן שבתפילה אנו אומרים כמה פעמים תיבת בשלום כדוגמת: המברך את עמו ישראל בשלום, ה' יברך את עמו בשלום, לחיים בשמחה ובשלום, ועוד.
סיכום: לכתחילה יזהר אדם לומר לחברו לך לשלום, כדברי הגמרא והראשונים שהעתיקוה כלשונה, למרות שכמה מהראשונים כתבו שזה נאמר רק למנחשים וכדו' אבל למי שלא מקפיד אין הדבר מזיק כלל, אמנם כיון שאחרונים כתבוהו יש לחוש להם. ומ"מ מי שאיחלו לו לך בשלום ביציאתו לדרך אל יקפיד כלל, ותהיה הליכתו לחיים ולשלום. אבל גבי החזרה או שאר לשונות שאינם לשון הליכה, נראה שאין קפידא כלל לומר לשלום ויכול בשופי לומר תחזור בשלום, או תשוב בשלום וכדו' ואם רואה שחברו מקפיד בכך יאמר לו כרצונו תחזור לשלום.
למאמר בהרחבה ראה בתשובתנו בשו"ת עולת מזבח חלק ב (סימן ד). 0548598711