ישנן עבירות חמורות בתורה, אך נדמה שאיסור ריבית נמצא בליגה משל עצמו. התורה לא הסתפקה באזהרה אחת, אלא הקיפה את האיסור בחומות בצורות של אזהרות. הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק ד') מונה לא פחות משישה לאווין (איסורי דאורייתא) שונים שניתן לעבור עליהם בעסקת ריבית אחת!
המלווה עובר על חמישה לאווין:
"לא תהיה לו כנושה", "לא תשימון עליו נשך", "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית", "את כספך לא תיתן לו בנשך", "ובמרבית לא תתן אכלך", וכן על "לפני עיוור לא תיתן מכשול".
גם הלווה אינו נקי, ועובר על שני לאווין לפחות: "לא תשיך לאחיך" ועל "לפני עיוור לא תיתן מכשול".
אפילו הערב, העדים והסופר שכותב את השטר שותפים לעבירה ועוברים על שני לאווין, וכל מי שמתעסק בין הלווה למלווה, שבלעדיו לא הייתה יוצאת ההלוואה לפועל, עובר על "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".
חז"ל קבעו כי המלווה בריבית כופר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל, ונכסיו סופם להתמוטט.
הנבואה המצמררת: "וָחָי – לֹא יִחְיֶה"
החומרה הגדולה ביותר מופיעה בנבואת יחזקאל (פרק י"ח, פסוק י"ג). הנביא מונה רשימת חטאים, וביניהם:
"אֶל הַנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח, וָחָי – לֹא יִחְיֶה… מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה".
חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ג) מגלים לנו במדרש שגם בחזון העצמות היבשות, כאשר החיה יחזקאל את המתים בבקעה – כולם קמו לתחייה, מלבד אדם אחד.
כששאל הנביא מדוע הוא נותר מאחור, והרי האנשים שקמו לא היו צדיקים גדולים (סנהדרין צ"ב ע"ב), השיב לו הקדוש ברוך הוא: אדם זה הלווה בריבית, ומי שלוקח ריבית – אינו קם בתחיית המתים.
המיליונר שקנה קבר ל"נצח"
סיפור מפורסם מתקופת הגאון רבי עקיבא איגר מספר שבעיירה אחת חי עשיר מופלג שהתפרנס מרוב עסקיו מריבית, והיה קמצן גדול שלא נתן פרוטה לצדקה או לצורכי הקהילה – "עוללים שאלו לחם, פורס אין להם".
כשנפטר, הגיעו בניו לחברה קדישא, וזו נקבה במחיר גבוה לקבורה: מאה אלף רובל.
הבנים, שלא הייתה להם ברירה ולא רצו שאביהם יתבזה, שילמו ממיטב כספם על חלקת הקבר. לאחר שקמו מהשבעה זעקו: "חמס! הרי קבר לנפטר בעיירה עולה סכום פעוט – ומדוע נלקח מאיתנו סכום כה גבוה?" ופנו לשלטונות.
השופטים הגויים זימנו את הרב לבירור. הסביר להם רבי עקיבא איגר בפשטות:
"אצלנו היהודים אנו מאמינים בתחיית המתים. לכן הקבר הוא בסך הכול 'השכרה' לזמן קצר עד שיבוא המשיח, ועל השכרה כזו גובים מחיר נמוך. אבל האיש הזה הלווה בריבית, והתורה אומרת עליו שלא יקום בתחיית המתים. עבורו הקבר הוא רכוש קבוע לעולמי עולמים. על נכס ללא הגבלת זמן – משלמים מחיר מלא".
השאלה המתבקשת: למה זה כל כך נורא?
לכאורה האיסור תמוה. המלווה נותן כסף, הלווה משתמש בו ומרוויח – מדוע שהמלווה לא ייהנה מחלקו?
הגמרא מספרת על אותם אנשים שהיו מלווים בריבית ונהגו לומר בציניות: "אילו משה רבנו היה יודע איזה רווח יש בריבית – לא היה כותב את האיסור".
מסביר הט"ז (יו"ד ק"ס ס"ק א') שוודאי משה ידע חשבון וידע כמה רווח יש למלווה בריבית, אלא כוונתם הייתה שאם משה היה יודע כמה רווח יש ללווה בזכות הריבית, הוא לא היה אוסר אותה. הרי התורה רצתה לעזור לעני, וכביכול לא ידעה שבלי ריבית אין לאנשים תמריץ להלוות, והעני נותר חסר כל. לטענתם, הריבית היא "מכשיר חסד" שמתמרץ אנשים להלוות ולהחיות עסקים.
זאת ועוד: מה ההבדל בין כסף לדירה? אם מותר להשכיר בית ב־5,000 ₪ לחודש או רכב במאות שקלים ליום – מדוע "השכרת כסף" היא חטא כה חמור?
התשובה: שלושה רבדים של עומק
1. בניית אישיות של חסד (ספר החינוך)
ספר החינוך מסביר שהתורה אינה מחפשת רק "צדק כלכלי", אלא עיצוב של הנפש. אם הריבית תהיה מותרת, מושג החסד ייעלם. אדם לא ילווה שקל בלי לחשב רווח. התורה רצתה שנלמד לתת חינם, לפתוח את הלב לאחינו מתוך ערבות הדדית טהורה, ולא מתוך אינטרס עסקי קר.
2. המבחן של מידת הביטחון (הכלי יקר)
הכלי יקר כותב שהריבית מסירה את מידת הביטחון מהאדם. בעל עסק יודע שהוא תלוי בה': הוא יכול להרוויח או להפסיד. חוסר הוודאות מחבר אותו לתפילה ולאמונה.
המלווה בריבית יוצר לעצמו "בועה" של ביטחון כוזב. כספו "דופק" בכל חודש ללא קשר למה שקורה. הוא מרגיש שאינו זקוק, חלילה, לקדוש ברוך הוא – ובוטח אך ורק בכספו.
שהרי איש אינו מוכרח להלוות את כספו. מי שרוצה להרוויח יכול להשקיע כשותף. אלא ששותפות כוללת סיכון: ייתכן שהרווח לא יבוא, ואף שהקרן תרד לטמיון.
המלווה בריבית, לעומת זאת, בטוח בקרן וברווח גם יחד, שהרי "עבד לוה לאיש מלווה". הלווה חייב להחזיר בכל מקרה, והריבית משולמת חודש בחודשו, עם ערבויות ומשכונות. נמצא שאין לו סיבה לשים מבטחו בה', אלא בכספו בלבד.
3. הזמן ששייך לבורא (האלשיך הקדוש)
האלשיך מבדיל בין נכס שיש לו בלאי – כמו דירה או רכב – לבין כסף. בדירה יש שחיקה, ולכן יש דמי שכירות. בכסף אין בלאי.
אז על מה, אם כן, גובה המלווה כסף?
משום שהוא סבור שהכסף שלו, והוא “נותן” אותו לאחר. אלא שזו טעות יסודית. הכסף אינו שלו כלל. הכסף שייך לאבינו שבשמיים, ואנחנו איננו אלא שומרים עליו.
כך מבואר בדברי הפוסקים בחושן משפט (רמ"ו ד') בדין אב שכתב כל נכסיו לאחד מבניו: אף שהנכסים נרשמו על שמו, אין הם שלו באמת, אלא נעשה אפוטרופוס בלבד לשמור על רכוש אביהם. והיעלה על הדעת שאותו אח יגבה מאחיו דמי שימוש על כסף שאינו שלו, אלא של אביהם המשותף?
יתירה מזו: אם אין נזק ואין בלאי לכסף, על מה בדיוק הוא גובה?
התשובה ברורה – על הזמן שעבר.
אלא שהזמן אינו שלו. הזמן שייך לקדוש ברוך הוא. המלווה בריבית “מוכר” דבר שאינו שייך לו כלל.
זו גם הסיבה לעונש החמור כל כך – שלא יקום לתחיית המתים. המלווה בריבית חי מן הזמן. כל יום שעובר מחייב את הלווה בעוד כסף, בלי שהמלווה עשה דבר. פרנסתו נובעת מעצם חלוף הימים.
בעולם הבא ובתחיית המתים, המושג “זמן” כפי שאנו מכירים אותו – מתבטל אל הנצח. ואז אומרים למלווה:
“כל חייך נהנית מן הזמן החולף. כעת, כשנגמר הזמן – איבדת את מקור פרנסתך. לכן, כדאי לך להמשיך לשכב”.
אחרי שהבנו את עומק הטעם ואת חומרת האיסור, ויש בידינו בסיס אמוני מוצק כיצד להיות ראויים לכספנו שלא ימוט – הגיע הזמן לרדת אל השטח.
איך מתמודדים עם איסור ריבית ביום־יום?
ואיך מתנהלים בפועל מול בנקים, אשראי ורשויות – מבלי להיכשל, ומבלי לוותר על התנהלות כלכלית נבונה? ואיך בכלל מתנהלים נכון כלכלית?
שבת שלום ומבורך!
