בס"ד
'היום הרת עולם'
(דרשה לראש השנה)
איתא בגמ' (ראש השנה טז, ב): 'אמר רבי יצחק… למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן'. ובביאור הדברים יעויין בתוס' (שם ד"ה כדי) שפי' בשם הירושלמי, דהואיל ויודע השטן דמיתתו נקבעה ביום הגאולה בו יתקע בשופר גדול לחירותנו כדכתיב 'בילע המות לנצח' (ישעיה כה, ח) וכתיב (ישעיה כז, יג) 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', אזי כששומע קול השופר פעם ראשונה הוא בהול ולא בהול אך כששומע קול השופר בשנית יודע הוא שהגיע זמנו להסתלק מן העולם, ומרוב בהלתו אין לו פנאי לקטרג על ישראל, וזהו ערבוב השטן האמור בכאן, עכת"ד. ואולם רש"י רוח אחרת עמו בזה, ופי' בזה"ל: 'שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתממין דבריו', עכ"ל. וכעין זה מבואר ברבינו חננאל (שם), עיין עליו. ומדבריהם עולה, דערבוב השטן אינו ענין לעצם שמיעת קולות השופר, אלא הוא משום חביבות המצוות שישראל נוהגים במצוה זו, והיינו שתוקעין ומריעין פעמיים – מיושב ומעומד אע"פ שאינם חייבים לעשות כן אלא פעם אחת בלבד, ובזה מסתממין דברי השטן באופן שאינו יכול לקטרג עליהם. ובר מן דין למדנו מדברי רש"י ור"ח הללו, גדר מחודש בחביבות המצוות, והוא שאדם מוסיף במצוה יותר ממה שהוא מחוייב בה.
ברם אכתי צריך ביאור לדבריהם, שכן מה ענין 'חביבות המצוות' – עם ערבוב השטן, וכי מי שמהדר במצוה אחת שוב אי אפשר לקטרג על שאר מעלליו. והקרוב אלי בזה, דהמוסיף מדיליה במעשה המצוה, אות וסימן מובהק הוא שאינו מקיים מצוות מפני היראה או ע"מ לקבל שכרן – כעבד העושה לפני רבו, אלא מאהבת ה' הוא מקיים את מצוותיו – כבן העושה לפני אביו. והרי טבע האב שמרחם על בנו וגם פורע את חובותיו. וזהו ענין ערבוב השטן האמור בכאן, והבן.
וסימנא טבא אמינא להאי מילתא, מתוך התפילה שאנו נוהגים לומר מיד לאחר התקיעות דמעומד: 'היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים – רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים – עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו קדוש'. והנה אין מבואר בגוף תפילה זו, מהו כור המבחן בו יזכה האדם למסלול 'הבנים' שהיא מידת הרחמים – 'רחמינו כרחם אב על בנים', או למסלול 'העבדים' הנשפטים עפ"י מעשיהם – 'עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו'. ברם לפי המבואר אתי שפיר, שכן תפילה זו נאמרת אחרי התקיעות הללו – בהם אנו מגלים דעתנו שהננו מקיימים את מצוות השי"ת כבן המשמש לפני אביו, וכדפי'.
וגדולה מזו מצאתי כתוב בשם בעל ההפלאה, אשר הוסיף לחדד ביאור זה עפ"י מאמר רבותינו בגמ' (יומא פו, ב) דעל ידי תשובה מיראה נהפכין לו הזדונות לשגגות, אך על ידי תשובה מאהבה נהפכין לו זדונות לזכויות. והואיל וחיבוב המצוות מגלה על עבודת השי"ת מאהבה כדפי', הרי כשרואה השטן שישראל מחבבין במצוות מיד הוא נמנע מלקטרג על עוונותיהם, שכן אם יזכירם מיד יתהפכו כולם לזכויות, ולכן הוא מעדיף לשמור על שתיקה. הרי לפנינו הבטחה נשגבה עד למאוד אליבא דרש"י ור"ח, שכן לדבריהם לא זו בלבד ש'התובע' אינו מקטרג כמתבאר מדברי התוס', אלא שהוא עצמו הופך להיות סניגור! וכל כך למה… בשביל 'חיבוב המצוות'.
ושוב ראיתי להגר"א קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרון) אשר ביאר דברי רש"י ור"ח הללו באופן אחר, עפ"י המבואר בגמ' (ברכות כ, ב): 'אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י, יז) 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים עצמם עד כזית (לר"מ) ועד כביצה' (לרבי יהודה). הנה כי מפורש מכאן, דהמהדר במצוות – לקיים יותר ממה שחייבו הקב"ה, זוכה בזה שהקב"ה נושא לו פנים בדין – ואינו מדקדק עמו על עוונותיו. וזהו ענין ערבוב השטן האמור בסוגיין, עכת"ד.
הרי לפנינו ג' פירושים בביאור דברי רש"י ור"ח גבי מעלת תקיעת השופר לערבב את השטן, מכל מקום כולם משורש אחד קא אתו, והוא שיש בחיבוב המצוה גילוי דעת שהאדם מקיימה מפני אהבת ה' ולא מיראת העונש, ובשכר זאת הוא זוכה לבטל מעליו את כל המשטינים והמקטרגים, והיא סגולה נפלאה לזכיה ביום הדין הגדול והנורא.
ובזה יאירו דברי הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח הלכה טו): 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז), עי"ש. ואמנם מקור דבריו מגמ' (שבת ל, ב ופסחים קיז, א): 'ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח, טו), זו שמחה של מצוה. ולשמחה מזו עושה (קהלת ב, ב), זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב ג, טו). אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה', עי"ש. מכל מקום יש לתמוה, וכי מי שעבד את ה' ושמר כל מצוותיו אלא שלא עשאם מתוך שמחה, יהא דינו בכל התוכחות והקללות המפורשים (שם) בפרשה! וביותר יפלא במי שמוכה ביסורים קשים רח"ל ואעפ"כ הוא מתאמץ בקיום מצוות התורה לפי כוחו, אלא שמתוך יסוריו אינו מקיימם בשמחה, היעלה על הדעת שהוא בכלל 'המונע עצמו' משמחה – אשר ראוי להיפרע ממנו בכל העונשים הללו. ואת"ל שאכן זה דינו – כמפורש בתורה, א"כ מדוע נקט בה הרמב"ם לשון 'ראוי להיפרע ממנו' ולא נקט לישנא דדינא – שנפרעים ממנו. וכן צריך תוספת ביאור במ"ש 'עבודה גדולה היא'.
אך לאור המבואר שפיר י"ל שלא נאמרו כל העונשים הללו בעבור חסרון השמחה שבעשיית המצוות אלא בעיקר מפני העבירות שבידו, ואולם אם היה מקיים מצוות בשמחה, אזי היה בכוחם להגן בעדו ולפוטרו מן הדין מכל העבירות שבידו, יען כי חיבוב המצוות סותם פיות המשטינים והמקטרגים עליו בשמים, וכדפי'. ולכן שפיר דייק הרמב"ם בלשונו ונקט 'ראוי להיפרע' ממנו, רוצה לומר שאם אין בידו קיום מצוות בשמחה אזי ראוי להיפרע ממנו, דהא מיירי במי שראוי מצד העבירות שבידו לכל העונשים הללו, ודו"ק.
ובשכר זאת, נבין שתי הבטחות מופלאות מדברי הגאון החיד"א זצ"ל. דהנה איתא בגמ' (שבת קיח, ב) 'כל המשמר את השבת כהלכתו אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת… שומר שבת מחללו – אל תקרי מחללו אלא מחל לו'. וכתב החיד"א (עבודת הקודש) בשם גורי האריז"ל, שגם המענג את השבת מתוך שמחה דהיינו שטורח בהכנות השבת בשמחה וכו', הרי זה נמחלין לו כל עוונותיו, עי"ש. ועוד כתב החיד"א (שם אות כד): 'צריך לומר שירת הים בשמחה רבה ובנעימה וכו', והוא סגולה לכפרת עוונותיו כידוע', עכ"ל. ומקור דבריו הוא מדברי הזוה"ק (מובא במשנה ברורה או"ח סימן נא ס"ק יז), דעל ידי אמירת שירת הים בשמחה מוחלין לו כל עוונותיו, עי"ש. וצריך ביאור, מה ענין הכנות השבת בשמחה או אמירת שירת הים בנעימה – לכפרת עוונות. ברם לאור המבואר באורך מאמר זה אודות סגולת כפרת העוונות שיש בחיבוב המצוות, יובן היטב, והבן.
ישמע חכם ויוסף לקח להתחזק בחיבוב המצוות, ובזה יבטל מעליו כל המשטינים והמקטרגים ביום הדין הגדול והנורא!
(ספרו 'אורות הפרשה' דברים)