"איזהו החכם-הרואה את הנולד"

פרשת "תּוֹלְדֹת"

בפרשתנו אנו קוראים על לידת יעקב ועשו, והמאבק שהיה בניהם כבר מבטן אימם. כפי שאומר לה הקב"ה "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה',כג')

מספרת התורה "וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף, אָנֹכִי, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי, בְּכֹרָה" (כה',כט'-לב') ואכן בסוף עשו מוכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים.

רש"י מסביר מה כוונת עשו באומרו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – "אמר עשו מה טיבה של זו?  א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה (באותה עבודת המקדש שהיא בבכורות) כאותה ששינינו במסכת סנהדרין סב' עמוד ב' אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש, אמר "אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה".

עשו שהיה רעב חפץ היה באוכל, וראה בבכורה כדבר שהוא מסוכן עבורו ואפילו מטרד שאין הוא מסוגל לשאת אותו. הרי בכור עתיד לעבוד במקדש, והיות וישנן איסורים שאם יעבור עליהם הבכור בשעת עבודתו יתחייב מיתה, החליט שאין דבר זה מתאים לו, ולכן כדאי למכור את הבכורה אפילו בעבור נזיד עדשים, וזה שאמר עשיו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" פירוש דבריו שהבכורה תביא לו מיתה ולכן כדאי להיפרד ממנה.

 עשו פיקח גדול היה, והראיה היא שהיה ציד בפיו, ואפילו כדברי הפשט שהיה צד חיות זו בודאי מלאכה הצריכה פיקחות, בכל אופן רואים אנו מהכתובים שעשו היה פיקח גדול, אם כן יש לשאול על דבריו ועל החלטתו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" ובעקבות כך מכר את הבכורה בנזיד עדשים.

א).סכנת הבכורה בעבודת המקדש אין היא ודאית ומוחלטת, אלא רק בתנאים מסוימים, אם ישמור על עצמו ויקיים את תנאיי העבודה אין הוא מתחייב מיתה, כך שכל חיוב המיתה בעבודת המקדש הינו ספק אחד גדול ולא דבר ודאי, ורוב הסיכויים הם שאין הוא יעבור על איסור העבודה ובודאי לא יתחייב מיתה. אז מדוע למכור דבר כה חשוב בעבור דבר שהוא ספק שמא יקרה?

ואם אכן הבכורה זהו דבר כל כך מסוכן וגרוע,  בודאי שיעקב לא היה חפץ בדבר שכזה. סימן שאין הבכורה כה מסוכנת כפי שמגדירה עשו??

ב).אולי בעבודה ובבכורה יש סיכון מסוים אך  מצד שני יש בזה זכות רוחנית גדולה ומצווה אדירה לשרת בקודש, האם לא כדאי לקחת את הסיכוי והזכות מול הסיכון המזערי??

ג). ועוד אומנם יש צד מסוכן בבכורה כפי שמציגו רש"י, אך גם יש יתרון גשמי גדול מאוד בבכורה, שהוא יירש את אביו פי שניים מאחיו יעקב, וזה דבר ודאי שהבכור יורש פי שניים, אז מדוע למכור את הבכורה ולהפסיד דבר עתידי גדול יותר??

ד). הקשה מכל מדוע למכור את הבכורה "בנזיד עדשים" גם אם יש בה סיכון יש בה רווח, לפחות לא למוכרה בנזיד עדשים?? ואם חפץ עשו בכל זאת למוכרה שימכרנה בדבר שווה ערך גדול יותר??

נוכל לענות על שאלות אלו על פי דברי הגמרא במסכת תמיד דף לב' עמוד א' אומרת הגמ' "איזהו חכם? הרואה את הנולד"

הגמ' הגדירה את החכם כאחד שרואה למרחקים ולעתיד רואה את הנולד, ולא רואה רק את הרגע שבו הוא נתון. לכן אחד שרואה את הנולד יקח בחשבון את הרגע הנתון בו, ויקח בחשבון גם את העתיד ויקבל החלטה, וזו תהיה החלטה נכונה שקולה ונבונה. אך אם אדם יחליט רק לפי הזמן שבו הוא נתון,ובפרט אם בזמן זה הוא נתון בלחץ כזה או אחר בודאי שהחלטתו תהיה שגויה ולא נכונה.

וכן מצאנו זאת בדברי המשנה במסכת אבות פרק ב' משנה ט' כאשר המשנה דנה איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, ומובאות שם מס' דעות ודעת רבי שמעון היא "הרואה את הנולד".

לאור דברים אלו נוכל להסביר, עם כל פיקחותו של עשו- חכם הוא לא היה, שאין הוא ראה את הנולד, לא חישב הוא את יתרון הבכורה על פני הפסדה, אלא ברגע הנתון היה הוא רעב וכל רצנו היה לקבל מאכל ואפילו "נזיד עדשים", מכר את בכורתו והעיקר ברגע זה ימלא הוא את תאוות ליבו. לא חישב הוא שבבכורה יש ספק סיכון, לא חישב הוא שבבכורה יש יתרון עצום של ירושה פי שניים, לא חישב הוא את זכות העבודה שבבכורה, ואפילו את ערך הבכורה למוכרה במחיר המתיישב על הדעת לא עשה, אלא כל רצונו היה למלא את תאוותו לרגע נתון, ולא חשוב יום המחר או העתיד והנולד.

במקורות רבים אנו מוצאים על החשיבות לראות את הנולד, וכמה ברכה וטוב יוצא מראיית הנולד. הראשון שבהן הוא אצל יוסף הצדיק, שראה בשנות השובע את הנולד ואת הרעב העתידי, ולכן נהג עתה כאילו שיש רעב למרות שבמציאות היה שובע גדול, וזה שאומר יוסף לפרעה לאחר פיתרון החלומות "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם, וִישִׁיתֵהוּ, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא',לג').

מבקש יוסף מפרעה שימצא "אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם" "נָבוֹן"-הכוונה לאדם שידע להסתדר ולאסוף מזון בשנות השובע לצורך שנות הרעב.

"וְחָכָם"-שיראה את נולד שעתה בשנות השובע הגדול יתנהג כאילו יש רעב, שלא יהיה פזרן,  אלא גם עתה ינהג כשורה ויראה את העתיד לפניו.

וכן מצאנו בדברי הגמ' בסוף מסכת מכות דף כד' עמוד ב' "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים,התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו הזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה עניין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה,באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ובזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת ובלשון הזה אמרו לו ניחמתנו עקיבא ניחמתנו". עד כאן דברי הגמ', לכאורה רבי עקיבא וחבריו ראו בדיוק את אותו המעשה מדוע הוא צחק והם בכו?? התשובה לכך היא שהם ראו רק את הרגע הנתון, והרגע היה אכן מצער מאוד עד כדי בכי, אך רבי עקיבא ראה את הנולד, והבין שמתוך מקרה מצער וכואב זה יצא בעתיד דבר טוב לישראל צחק ושמח, כך שרבי עקיבא היה החכם שראה את הנולד, ואכן חבריו קיבלו את גישתו והודו לו ואמרו עקיבא ניחמתנו.

למדים אנו מפרשתנו ומשאר המקורות הרבים האחרים כמה שהאדם צריך להיות חכם ולראות את הנולד, ופעמים שהדבר קשה מכיוון שברגע נתון המציאות אולי קשה וכו', אך אם יראה את הנולד הכול ייתפס ויראה אחרת. נזכור החכם הוא הרואה את הנולד, ועוד שלא כל פיקח הוא חכם, הנה עשו היה פיקח ולא "חכם", נדע להיות גם חכמים וגם פיקחים.

בברכת שבת שלום ומבורך.