'חביבות המצוות'
"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (בראשית כז, טו)
החמודות: שחמד אותן מן נמרוד, (רש"י)
הנה מודעת זאת מדברי המדרש (ב"ר סה, טז), שבגדי החמודות הללו היתה בהם תכונה מיוחדת, שהיו מצויירים בה כל חיות השדה, וכל חיה שראתה את דמותה חקוקה על גבי בגד זה היתה נכנעת מאליה. ובגד זה, חמד עשיו מנמרוד. ועל כן עשיו כמו נמרוד, היה איש יודע ציד, מפני שעל ידי מלבוש בגד זה לא היה צריך כל מאמץ במלאכת הציד. ועל פי זה, יש לתמוה עד מאוד, מדוע כשביקשו יצחק אביו (בראשית כז, ג-ד): 'ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי… בעבור תברכך נפשי בטרם אמות', לא לקח עשיו את הבגד הזה. שהרי מפורש בכתוב (שם טו): 'ותקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן', ומבואר שם ברש"י: 'שחמד אותן מן נמרוד'. הרי לפנינו מפורש, שעשיו השאיר את בגדי הציד המיוחדים, ובחר להטריח עצמו – לצוד ציד לאביו. ומי יודע אם לא בשל עיכוב זה, הקדימו יעקב בקבלת הברכות, כפי שעולה מפשטן של כתובים. ועל כל פנים, הלב משתומם לטרחה יתירה מה זו עושה. ברם לכשנתבונן נראה, שאין מקום לתמיהה זו כלל ועיקר. שכן עשיו אשר היה מפורסם במצות כיבוד אב ואם, ידע גם ידע שבשביל קיום 'מצוה', ראוי לעמול ולטרוח, וזהו עיקר שכרה כמו שאמרו 'לפום צערא אגרא'. ובפרט שיצחק כרך את מתן הברכות – בקיום מצוה זו: 'בעבור תברכך נפשי'. ועל כן בחר להניח את בגדי הציד, ולהטריח עצמו בקיום המצוה. וזהו מוסר השכל, לכל המתקשים בקיום מצוות, בשל משברי הזמן מצוקות העתים ומכשולי היצר.
וכמה נפלאים הם בזה, דברי התלמוד ירושלמי (סנהדרין ח, ב) אודות רבי יוחנן אשר היה עולה לבית הכנסת בבוקר, והיה מלקט פירורין מהנשאר מסעודת קידוש החודש ואכלם. אמר: 'יהא חלקי עם אלו שאמש קידשו את החודש כאן'.
ומה נעמו בזה, דברי רבותינו בגמ' סוכה (מה, א): 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, כל הנוטל לולב באגדו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח'. ועוד שנינו שם (מא, ב): 'מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע וכו'. למה ליה למימר שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם'.
וכזאת מצינו בגמ' שבת (קיח, ב): 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי (במה אביך היה זהיר ביותר). אמר ליה, בציצית. יומא חד, הוה קא סליק בדרגא, איפסק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה' (יום אחד עלה במדרגות ונקרע חוט מהציצית ולא זז ממקומו עד שתיקנה). הרי לפנינו דוגמא מאלפת של 'חביבות מצוה', שכן יכול היה לפשוט מעליו את טליתו ולהמשיך בדרכו. ואף על פי כן, עצר במעלה המדרגות, ולא זז משם עד שתיקנה, כדי לזכות בעוד כמה פסיעות של הליכה בציצית.
ומי לנו גדול מדוד המלך ע"ה, אשר העד העיד עליו התלמוד בירושלמי (סנהדרין א, ד): 'אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצוות, יותר מדוד. מפני מה ביזה עצמו על המצוות (לעיני כל – ונהג דוד בזיון לכפר על העוון הזה כדי שילמדו ממנו לנהוג כבוד בארון), שהיו מביטין בארון (דרך בזיון) ומתים'.
ומדי דברי בזה זכור אזכור, עד כמה היו המצוות חביבות על רבינו הגדול מרן 'מאור ישראל' זצוק"ל, ולאו דוקא במצוות אשר העולם נוהג להדר בהם כגון תפילין וציצית וארבעת המינים וכו', אלא גם במצוות שאין מקפידים כל כך לחזר אחריהם. ואמנם תקצר היריעה מלתאר את כל המעשים המופלאים אשר ראו עינינו ואשר נשמעו מפי מקורביו ובני משפחתו, אך די אם נזכיר עובדה אחת 'קטנה' אשר יש בה כדי ללמד על הכלל כולו, והוא ההקפדה שלו לברך מאה ברכות בכל יום ובפרט בשב"ק אשר כידוע צריך לתור אחרי ברכות מזדמנות כדי להשלים את מכסת מספרן. ומצות חכמים זו היתה חביבה עליו כל כך, עד שהיה סופרן ממש ובסוף היום היה מחשבן האם השלים בו את מניין מאה ברכות, כפי שהעיד מזכירו האישי הרה"ג אליהו שטרית שליט"א [ועיין בספר החינוך מצוה שו מ"ש אודות מצות ספירת העומר 'כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא']. אכן רבינו הגדול זצ"ל מלבד חכמתו המופלגת היה גם 'חכם לב – יקח מצוות'!
(אורות הפרשה, תולדות)