פרשת כי תבוא

בס"ד

'החסד שבטבע'

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ…" (פרשת 'כי תבוא', דברים כו, ה)

וענית: לשון הרמת קול. (רש"י)

אכן תורתנו הק' נתנה דגש מיוחד של הודיה דוקא על דברים הטבעיים ביותר, כדוגמת מצות 'ביכורים' אשר על האדם להביא מראשית ביכורי אדמתו לפני ה' ולהודות עליהם בפני קהל ועדה, כדברי רש"י על הכתוב שלפנינו 'וענית ואמרת – לשון הרמת קול'. ועיין מה שכתב החינוך (מצוה תכו) גבי שורש מצוה זו. זאת ועוד, שבעבור הודאה זו נברא כל העולם כולו – לדברי רבותינו שאמרו 'בראשית', בשביל ביכורים שנקראו 'ראשית' נברא כל העולם. וכה הם דברי הרמב"ן (פרשת בא): 'וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שיידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו', עכ"ל.

וכזאת מצאנו מפורש בדברי המדרש (בראשית רבה א, ד): 'רב הונא בשם רב מתנה אמר, בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. ומה טעם 'בראשית ברא אלוקים' (בראשית א, א), ואין ראשית אלא חלה שנאמר 'ראשית עריסותיכם' (במדבר טו, כ). ואין ראשית אלא מעשרות, שנאמר 'ראשית דגנך' (דברים יח, ד). ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר 'ראשית ביכורי אדמתך' (שמות כג, יט), עכ"ל. הנה כי כן הצד השוה בשלושת הדברים הללו, הוא סמל 'הטבע'. והקב"ה גילה חפצו שהאדם ירגיל עצמו להודות עליהם, עד שבעבור זה ברא את כל עולמו.

ובזה יאירו דברי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א (ברכות ז, ב): מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה), ופירש רש"י: 'לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים, ולו ארבע נשים. כיון שילדה בן רביעי, הודית על חלקה שלה יותר מן החשבון המגיע לה', עכ"ל. וכעין זה ממש מבואר ברשב"א שם, וזה לשונו: 'כבר ידעת שהבנים שנולדו ללאה קודם לידת יהודה, היו שלושה. ובכולם נתנה טעם בקריאת שמותם, אך ביהודה לא נתנה טעם רק נתנה ההודאה להשי"ת. כי אלו השלושה הקודמים נתנו לה מן הראוי, וזה יותר על הראוי וצריכה לתת הודאה עליו'…, עכ"ל. וכיוצא בזה מפורש במדרש רבה (בראשית שם) באורך, עי"ש. ועיין מהרש"א (שם).

וכבר תמהו רבים מן המפרשים, וכי עד שבאה לאה לא היה מי שהודה להקב"ה, והרי כבר אדם הראשון בהתקדש עליו השבת הראשונה אמר 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון', כמבואר באבות דרבי נתן (פרק א). וכן מצינו לנח שהודה להקב"ה, שאמר 'ברוך ה' אלוקי שם' (בראשית ט, כו). וכן הוא אצל אברהם, שאמר 'הרימותי ידי אל ה" (בראשית יד, כב), והוא לשון שירה כמבואר במדרש רבה (שם), עי"ש.

ואמנם במקום אחר (פרשת ויצא מאמר הפעם אודה את ה'), ביארנו ענין זה בטוב טעם ודעת, עי"ש. מכל מקום לפי האמור לעיל, יש לנו להוסיף נדבך נוסף. שכן הרואה יראה שכל אבות העולם הנזכרים הודו לה' על ניסים שנעשו להם למעלה מן הטבע, כדוגמת נח שניצל מהמבול בדרך ניסית מופלאה, וכן אברהם שניצל מכבשן האש ומארבע מלכים וכו'. מה שאין כן לאה, אשר הודתה לה' על לידת יהודה, שזה דבר שכיח שאשה תלד ארבעה בנים בלא נס. עם כל זה ראתה לאה, שגם הדבר הטבעי ביותר הוא 'נס' שצריך להודות עליו. וזה עומק דברי רשב"י שאמר 'מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה למי שהודה לה' עד שבאה לאה', רוצה לומר שלאה היתה הראשונה שלימדה לעולם כי יש להתייחס לדרכי הטבע כמו לגבי הנס ממש.

ומעתה נבין עומק דברי התרגום על הפסוק 'יהודה אתה יודוך אחיך', וזה לשונו: 'ויתקרון יהודאין על שמך'. רוצה לומר, יהודי נקרא על שם יהודה ולא על שם שאר השבטים. ועיין להגאון בעל חידושי הרי"ם שכתב על פי זה, שכל יהודי צריך לדעת להודות לה' מתוך הכרה שכל מה שהוא לוקח זה יותר ממה שמגיע לו, שהרי על כן נקרא שמו יהודה כמבואר ברש"י (שם), עכת"ד. ולפי דברינו, יש להוסיף שהכרה זו צריכה להיות לא רק על מעשה ניסים, אלא גם על הדבר הטבעי ביותר כדוגמת לידת הבנים או תנובת השדה.

וצא ולמד עד היכן הגיעה הכרה זו אצל יעקב אבינו ע"ה, וכה הם דבריו בבואו לברך את בני יוסף: 'ויברך את יוסף ויאמר…האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ' (בראשית מח, טו), וזה לשון התרגום על המילים הרועה אותי מעודי עד היום הזה: 'ה' דזן יתי מדאתיני עד יומא הדין' (ה' שהמציא את מזונותי מעודי ועד היום). והלב משתומם, הרי יעקב אבינו עבר אין ספור תלאות בימי עלומיו עלי אדמות, וכל מסכת חייו היתה רצופה ניסים ונפלאות עד אין חקר: התגושש עם מלאך אלוקים – שרו של עשיו, וגבר עליו. ניצל מציפורניו של לבן הארמי, וכן מעשיו אחיו אשר רדף אחריו להורגו, גבר על כל מלכי כנען כמבואר במדרשים, זכה לשמירתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו – 'ושמרתיך בכל אשר תלך' וכו'. ועם כל זה, בבואו היום להזכיר את חסדי השי"ת עליו, ראה לנכון להקדים את… המזון הבסיסי והטבעי ביותר אשר זכה לו בחסדי השי"ת. והדברים מדברים בעד עצמם.

ומרגלית יקרה מצינו בדברי האברבנאל (פרשת צו): מדוע קרבן תודה נאכל רק ליום ולילה עד חצות, ואילו שאר קרבנות שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד. מפני שכוונת התורה בזה לקצר את זמן אכילתו, למען יהיה מוכרח להזמין את קרוביו ואחוזת מרעיו לאכול עמו, ואז ישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הניסים והנפלאות שעשה עמו ה', יען כי זה תכלית הקרבן להודות ולהלל את השי"ת על כל החסדים כמ"ש 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו', עכת"ד.

תפילת נשמת כל חי שחיבר רבי שמעון בן שטח, היתה חביבה מאוד על מורנו ראש הישיבה הגר"י צדקה זצ"ל. וכל הימים שעמדו לו כוחותיו השתדל לעבור לפני התיבה בשחרית של שב"ק ולומר תפילה זו בהתלהבות רבה מילה במילה כמונה מרגליות. ואפשר שקיבל זאת מדודו רבינו יוסף חיים זצ"ל (אח זקנתו) אשר כידוע הפליג עד מאוד בשבח אמירת תפילה זו, וכה הם דבריו (בן איש חי פר' תולדות): 'שבח זה דנשמת כל חי, יקר ומעולה מאוד… והוא מסוגל על כל צרה שאדם עומד בה, שידור נדר לומר אחרי הצלתו מהצרה שבח זה דנשמת ויועיל לו', עי"ש. ובכלל זהירותו הרבה במילי דברכות – לברכם בכוונת הלב, היתה מן המפורסמות כאשר ראו עינינו. ומעשה בת"ח אחד שבא לקבל ממנו המלצה למשרה תורנית שהוצעה לו, אך במקום לבחון את ידיעותיו וכישוריו, הגיש לפניו כוס תה. ומשנוכח לשמוע כי ברכתו היתה חטופה בלא כוונת הלב, סירב לחתום לו על כתב המלצה… (וזאת ליהודה מפי בעל המעשה).

[ספר 'אורות הפרשה' – כי תבוא, דברים]