חיי שרה
'אמור מעט ועשה הרבה'
"וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז)
וישקול אברהם לעפרן: לעפרן חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר עובר לסוחר…(רש"י)
המקור לדברי רש"י הללו, הוא בדברי הגמ' (בבא מציעא פז, א): 'כתיב (בראשית יח, ה) ואקחה פת לחם, וכתיב (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם. אמר רבי אלעזר, מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנלן מעפרון: מעיקרא כתיב (בראשית כג, טו) ארץ ארבע מאות שקל כסף, ולבסוף כתיב (בראשית כג, טז) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר'. וכן הוא במשנה (אבות א, יד): 'אמור מעט ועשה הרבה', וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, כמו אברהם שייעד (הזמין) בפת לחם אחת, והביא חמאה וחלב ובן הבקר ושלוש סאין קמח סולת. ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, כמו עפרון שבדיבור נתן הכל, ובמעשה (בפועל) לא הניח אפילו דינר אחד מן השווי', עכ"ל.
וצריך ביאור, הרי מי שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה, תיפוק ליה שהוא רמאי, וכבר אמרו מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וא"כ מה חידוש יש בזה שצריך האדם לעמוד בדיבורו עד שהוצרכה תורה לרמוז אזהרה זו בחיסור וי"ו משמו של עפרון, כמבואר ברש"י. וגם התלמוד ומדרשי חז"ל, מצאו לנכון להזהירנו מהנהגה פסולה זו של עפרון החיתי. וכמו כן יש להעיר על הוראת המשנה 'אמור מעט ועשה הרבה', וכי מה שבח יש בהנהגה זו על פני מי שאומר הרבה ועושה הרבה. והן אמת שלמדו כן מאברהם אבינו, כמבואר בש"ס וברמב"ם הנז"ל. מכל מקום יש לדחות, דבשלמא אברהם אבינו אשר עסק במצות הכנסת אורחים, הוצרך לומר 'מעט' כדי שלא יבושו מלהטריחו ויסכימו לבוא אל ביתו, כמבואר במהרש"א (שם), עיין עליו. אך לעולם בשאר מילי, מנא לן דעדיף האומר מעט ועושה הרבה – יותר ממי שאומר הרבה ועושה הרבה!
ברם לכשנתבונן במעשה עפרון, נבין בס"ד עומק המאמר. דהנה הרואה יראה במקראות מפורשים, שעפרון לא התכוון כלל לרמאות את אברהם, ובאמת רצה מלכתחילה להעניק לו את השדה והמערה אשר בו במתנה גמורה חינם אין כסף. וכה הם דברי הכתוב (בראשית כג, יא) 'השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתך', וזה לשון הרמב"ן על פסוק זה: 'הנה כל העם הנה, והם היודעים ועדים, ואל תחוש לכפירה או חזרה, וקבור את מתך שם מעתה, כי שלך היא ולא אוכל לשוב', עכ"ל. הנה כי כן, לא זו בלבד שעפרון טרח להדגיש שלוש פעמים לשון 'מתנה', אלא שאף דאג להשמיע כן בפני כל בני עמו, למען יהיו עדים על הבטחה זו, ולמען הסר מלבו של אברהם כל חשש של כפירה או חזרה בעתיד – 'כי שלך היא ולא אוכל לשוב'! ופשוט שהגודר עצמו בגדרים כאלו, כוונתו לקיים דבריו. ועל כל פנים, ברור שזו השקפת הרמב"ן במעשה דעפרון.
אך ראה זה פלא, לא זו בלבד שחזר בו מדברים שהבטיח 'לעיני בני עמו', אלא אף הגדיל ברשעותו לבקש תשלום עשרת מונים, עבור שדה. שכן מתחילה ביקש למוכרה ב'ארבע מאות שקל כסף', ואח"כ הבטיח ליתנה 'במתנה', ולבסוף ביקש עבורה ארבע מאות שקל כסף 'עובר לסוחר – שקלים גדולים', כמבואר ברש"י עפ"י דברי התלמוד הנז"ל. ויש להבין, כיצד דוקא כוונה טובה, היתה הגורם להתגברות יצר תאות הממון שבערה בעפרון.
ולדידי חזי בס"ד, שיש כאן בחינה של 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו', המבואר בש"ס (סוכה נב, א), עי"ש. והיינו שיצה"ר מתגבר על 'הגדול' להכשילו במעשים שאפילו 'הקטן' ממנו אינו נכשל בהם. וזה היה הגורם לנפילתו של עפרון, שאחרי שביקש להעניק את השדה במתנה גמורה והגדיל מדרגתו לעיני בני עמו, כמבואר ברש"י (שם ד"ה ועפרון ישב) 'אותו יום מינוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו – עלה לגדולה', עי"ש. הרי שבהתאם לכך, הגביר עליו את יצרו, וא"כ שוב לא יפלא מדוע לבסוף נפל ברשת תאותו יותר מבתחילה, והבן.
ובזה יאירו דברי רבותינו הנז"ל, וגם נבין עומק הוראת המשנה הנלמדת מפרשה זו: 'אמור מעט ועשה הרבה', יען כי האומר 'הרבה' גורם להגביר עליו את יצרו באופן שאפילו 'מעט' לא יוכל לעשות, וכדפי'.
ובהיותי בזה מצאתי ביאור זה מפורש, במדרש שמואל על המשנה (שם), וז"ל: 'אמור מעט ועשה הרבה, גם בתורה כשאומר שילמד הרבה, השטן נלחם בו ומפריעו, ולבסוף לא ילמד. ורמז לזה בפסוק (קהלת ז, כג) 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', עכ"ל.
ודע שיסוד זה מוכח ומבואר בש"ס בהרבה מקומות, והרי לפניך שתי דוגמאות. איתא בקידושין (פא, א): 'פלימו הוי רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטנא'. ופשוט שהכוונה בזה, שהיה מתגרה ביצרו ע"י שקיבל על עצמו גדרים וסייגים מופלגים כדי להילחם בו, כדוגמת המבואר (שם כט, ב) אודות רב חסדא שאמר: אילו הייתי נושא אשה בגיל ארבע עשרה שנה, הייתי אומר לשטן 'גירא בעיניך', ופי' רש"י: 'כלומר הייתי מתגרה בו, ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני'. אלא שדוקא כוונה טובה זו, גרמה לפלימו ליפול בידי יצרו, כמבואר שם בהמשך: 'בערב יום כיפורים אחד, נדמה לו השטן כעני ועמד ליד השער וקרא, הוציאו לי לחם. הוציאו לו לחם, אמר לו השטן, יום כזה כולם אוכלים בבית ואני אוכל בחוץ… הושיבוהו ליד השולחן והיה כל גופו פצעים וחבורות והיה מוציא הליחה מהם בפניהם. אמר לו פלימו, שב כהוגן ואל תמאיסנו… עשה השטן את עצמו שמת ויצא קול בחוץ שפלימו הרג איש. ברח פלימו מן העיר ונתחבה בבית הכסא. הלך אחריו השטן, כשראה שפלימו מצטער כל כך, גילה לו שהוא השטן ואמר לו: למה קיללתני תמיד, שאלו פלימו ואלא איך אומר, אמר לו אמור כך – רחמנא יגער בו בשטן', עכת"ד. הרי לפנינו, שאמנם צריך האדם לבקש רחמים שלא יפול בידי יצרו, וגם יגדור גדרים לפי כוחו כדי להישמר ממנו. אך אל לו לאדם להרבות בקבלות מופלגות, יען כי בזה מעורר הוא את יצרו להפריעו.
וכזאת נלענ"ד להוכיח מדברי הגמ' (חולין קה, א): 'אמר מר עוקבא, אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא. דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא – לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא – לסעודתא אחירנא אכילנא'. כלומר שאביו של מר עוקבא המתין בין בשר לחלב כ"ד שעות – מעת לעת, ואילו מר עוקבא עצמו המתין רק בין סעודה לסעודה (שהוא כמו שש שעות כלשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, וטור ושו"ע יו"ד סימן פט). וצריך ביאור, אחרי ששיבח כל כך את שיטת אביו עד שהגדיר עצמו כ'חומץ' לעומתו, מדוע לא נהג בזה כמנהג אביו, וכי כל כך קשה להמתין בין בשר וחלב כ"ד שעות! ברם לאור המבואר יובן, שכן מר עוקבא ראה עצמו רחוק ממדרגת אביו כרחוק החומץ מן היין. ואל לו למי שבדרגת 'החומץ' לקבל על עצמו חומרות והנהגות מופלגות כמי שהוא בדרגת 'היין'. ולכן נהג להמתין בין בשר לחלב רק מסעודה לסעודה – לפי מדרגתו הרוחנית! וזה שדקדק בלשונו ואמר אנא 'להא' מילתא ולא קאמר אנא 'בהא' מילתא, והבן.
וזה מודעה רבה, לכל הבאים להתחזק בעבודת השי"ת, אשר ברשפי אש התלהבותם מקבלים הם על עצמם חומרות והנהגות מופלגות למעלה מכוחם ומדרגתם הרוחנית, ולרוב נלכדים הם בחבלי הייאוש בראותם כי כוונתם הטהורה והתמימה לא עלתה בידם. אלא זו הדרך אשר יבור לו האדם, להתעלות במעלות התורה והיראה – מעלה אחר מעלה, לפי כוחו ומדרגתו. ומי לנו גדול כהרש"ש הקדוש, אשר נהג לדרוש בראש השנה קודם תקיעת שופר בישיבה הק' בית אל: 'ולקבל כל אחד ממנו לשוב מאיזה עוון שבידו, ואל יפחות כל אחד ממנו מלשוב מאיזה חטא קל או חמור, כי בזה זוכה להיות צדיק בעל תשובה ומכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות' (עיין פלא יועץ ערך ראש השנה דרשה זו במלואה). הרי שגם בפני קהל יראים ומופלגים בתורה ויר"ש – כדוגמת המקובלים בישיבת בית אל, ואף ביום הדין הגדול והנורא אשר אנו זקוקים לריבוי זכויות, לא ביקש הרש"ש הק' אלא קבלה אחת אחת 'לשוב מעוון קל או חמור', יען כי זו הדרך העולה בית אל אשר בסופה יגיע האדם למדרגות רמות ונשגבות – 'כי בזה זוכה להיות צדיק ובעל תשובה'!