חיים במתנה – סוד האושר
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים
וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ח-ט)
כמה נוראים הם בזה דברי המדרש (מובא בעטרת זקנים): אמר לו הקב"ה ליעקב נתתי לך חיים במתנה ואתה אומר עליה 'מעט ורעים', חייך שעל כל מילה שאמרת לפרעה, הנני מוריד לך שנה אחת, עכת"ד. ואכן יעקב אבינו חי מאה ארבעים ושבע שנים – לעומת מאה ושמונים שנה שחי יצחק אביו (וגם אברהם נקצבו לו סך השנים הללו אלא שהקדימו פטירתו בחמש שנים כדי שלא יראה בקלקולו של עשיו). נמצא שחסרו ליעקב אבינו שלושים ושלוש שנים רק בעבור הדברים שאמר לפרעה. אלא שכבר העירו שם, שבכל דברי יעקב לפרעה אין אלא עשרים וחמש מילים, וא"כ מדוע החסירו ממנו עוד שמונה שנים! וביארו, שגם על השאלה ששאל פרעה את יעקב 'ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך', הוצרך יעקב אבינו לשלם בשמונה שנות חיים. שכן פרעה לא היה שואל את יעקב שאלה זו, אילולא ראה על פניו את תלאות חייו אשר בודאי גרמו לו להיראות זקן יותר מכפי גילו. ועל כך נתבע ע"י הקב"ה, הלא היה לך להתהלך בשמחה ובמאור פנים עד אשר כל רואך לא יכירו בתלאות שהיו מנת חלקך עלי אדמות, ועל כן עליך לשלם גם על שאלת פרעה! ויש להתבונן נוראות, הלא מסכת חייו של יעקב אבינו היתה רצופה בתלאות קשים ונוראים, כפי שערוכים המה בארוכה במקראות מפורשים. ודי אם נזכיר את רדיפת עשיו להורגו עד שנאלץ לעזוב את בית אביו ואמו, ואת עשרים שנות עבודת פרך אשר היו נחלתו בבית דודו לבן הארמי כפי שהעיד על עצמו 'ביום אכלני חורב וקרח בלילה', ומעשה דינה וכל מלחמותיו עם מלכי כנען, ועל כולנה מכירת יוסף אשר לדברי רבותינו במשך עשרים ושתיים שנה לא ישב על גבי מצע וכו'. ועם כל זה, נתבע משמים על שלא התהלך בפנים מאירות ועליזות!
ואמנם אין לנו מושג כלל בעוצם גדלותו של יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, אך תורה היא וללומדה אנו צריכים. ונראה לבאר בס"ד עומק תוכחה זו, בהקדם לדברי המדרש עה"פ 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (תהלים קטז, יז), וזת"ד: לעתיד לבוא בסעודתו של משיח, מכבד הקב"ה את אברהם אבינו ע"ה בכוס של ברכה, אך אברהם מבקש לפוטרו מכך, מפני שיצא ממנו ישמעאל וכו'. ואח"כ מכבד ליצחק אבינו ע"ה, אך גם הוא משיב שאינו ראוי לכך, מפני עשיו שיצא ממנו. וגם יעקב אבינו ע"ה סבר שאינו ראוי לכך, מפני הצרות הרבות שהיו מנת חלקו וכו'. וכן על זה הדרך עד שהגיע לדוד המלך ע"ה, מיד נענה ואמר: לי נאה ולי יאה לברך, נטל את הכוס ובירך 'כוס ישועות אשא', עכת"ד. ויש להתבונן נוראות, וכי מסכת חייו של דוד המלך ע"ה לא ידעה תלאות! והרי כל התלאות המתוארים בדברי האבות הק', היו מנת חלקו. זאת ועוד, הרי הוא עצמו העיד 'משברך וגליך עלי עברו', לאמר שכל משברי הזמן ומצוקות העתים וגלי הצרות הגועשים עברו עליו. וא"כ היאך דוקא הוא נטל את הזכות לברך את ה' בקול שירה וזמרה.
ברם לכשנתבונן נראה, שאושר האדם אינו מתערער לפי גודל תלאותיו, אלא בדרך שהוא מקבלם. ומצאנו בזה ג' בחינות: האחת, היא דרך המתלוננים המרבים לבכה את מר גורלם, ועליהם כבר הארכנו במקו"א (לעיל פר' מקץ מאמר 'הנס שבטבע') להוכיח בראיות ברורות שמפסידים הם בזה את הזכות ליהנות מחסדי השי"ת, כמו שאמרו בגמ' (ברכות סב, א) 'כל המבזה את הבגד סופו שאינו נהנה ממנו', עי"ש. השנית, היא דרך הצדיקים אשר מצדיקים עליהם את הדין ואינם מהרהרים אחר מידותיו של הקב"ה, מתוך הכרה ברורה דכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. כדוגמת אברהם אבינו ע"ה אשר קיבל את ציווי העקידה בנחת עד אשר לא הפריע הדבר אפילו את שנתו, שכן הכתוב מעיד עליו 'וישכם אברהם בבוקר' – סימן שהשכים משנתו. וכן מצינו אצל יונה הנביא, שכאשר הספינה חישבה להישבר וכל הסובבים זעקו על הסכנה הנוראה המרחפת עליהם, אך הוא עצמו ערבה עליו שנתו עד אשר הוצרך קברניט הספינה להעירו 'בן אדם מה לך נרדם' (יונה א, ו). ומה נורא היתה דממתו של אהרון הכהן ע"ה, אשר ביום חנוכת המשכן – יום בו גם הוכתר לראשונה לכהן גדול, נקטפו שני בניו במיתה נוראה עד אשר געו כל העם בבכיה – 'ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה" (ויקרא י, ו). אך ראה זה פלא, היחיד שלא בכה היה דוקא אהרון אביהם – 'וידום אהרון' (ויקרא י, ג). וכבר העיר מרן הגר"מ שך זצ"ל, מדוע לא כתוב 'וישתוק' אהרון! ומכאן למד יסוד נפלא, שאינה דומה שתיקה לדממה. שכן המקבל עליו את הדין בשתיקה, אפשר שהצער והיגון ורושם הייסורים ניכרים על פניו הנפולות. ולזה דקדק הכתוב בלשון 'וידום', לרמוז שאהרון הכהן לא זו בלבד ששתק אלא גם לא ניכר בו שום רושם כלל. והדברים מופלאים, שהרי באותו היום הכתירוהו לכהן גדול ובודאי שהיה שמח ביותר, ואם העיד עליו הכתוב שהאסון הנורא לא עשה בו שום רושם, הוי אומר שמאור פניו נותר כפי שהיה!
אלא שעדיין יש דרגה גבוהה מזו והיא שלא די בשתיקה ודממה, אלא צריך להודות ולהלל את השי"ת גם על מה שנראה כחרון אף בבחינת 'אודך ה' כי אנפת בי', וכמ"ש 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. ודרגה זו מצאנו במקראות מפורשים לגבי דוד המלך ע"ה, אשר חרף כל תלאותיו, העיד על עצמו 'למען יזמרך כבוד ולא ידום' (תהלים ל, יג), רוצה לומר: רבש"ע משברי הזמן ומצוקות העיתים אשר פקדו אותי מעודי ועד היום, לא זו בלבד שלא הפילו את רוחי ולא עשו בי שום רושם, אלא גם גרמו לי להתרוממות הנפש עד כדי שירה וזמרה, וז"ש למען 'יזמרך' כבוד ולא רק 'ידום'. והיסוד לדרגה זו, התחדש ע"י דוד המלך בכבודו ובעצמו, כמ"ש 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' (תהלים כג, ד), והבן.
ומעתה שוב לא יפלא, היאך נתרצה דוד המלך ע"ה לקבל על עצמו את 'ברכת הכוס' מבלי שהתאונן על ריבוי צרותיו, שכן לפי דרגתו והכרתו מעולם לא פקדה אותו כל צרה וצוקה אלא רק ברכות וישועות היו מנת חלקו, בבחינת 'הבוטח בה' חסד יסובבנו', היינו שהבוטח בה' רואה בצרותיו את חסדי השי"ת!
(אורות הפרשה – ויגש)