שאלה : בימים אלו שמצוי מאד בעת טיולים וכדומה שאדם מצוי במקומות רועשים מה הם ההנהגות שצריך להקפיד בהם כשמברך ברכת הנהנין וכדומה
תשובה : מצינו במסכת בבא קמא (ל.) שמי שרוצה להיות חסיד יש ג' דעות מה הוא צריך לעשות יש אומרים יקיים דיני נזיקין יש אומרים את דברי האבות ויש אומרים יעסוק בדיני ברכות ובאר המהרש"א שם שהחסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על הצד היותר טוב ויש אדם במעשיו הטובים ג' חוקים דהיינו טוב לשמים טוב לבריות וטוב לעצמו ולפיכך אמרה הגמ' ג' מיני חסידויות דיני הנזיקין היינו בן אדם לחבירו, דרכי האבות היינו בן אדם לעצמו שאדם מתוקן בכל מידה נכונה בענווה וכדומה ודיני הברכות היינו בין אדם למקום שהרי שלמות האדם שהוא מקיים דיני הברכות על הצד היותר טוב.
ובטעם הדבר ראינו בירושלמי במסכת קידושין (פרק ד הלכה יב) עתיד האדם ליתן דין וחשבון על מה שראתה עינו ולא אכל. וביאר שם הפני משה שטעם הדבר הוא משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב"ה שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה ולכן מבואר שם שרבי אליעזר היה חושש לשמועה זו והיה רואה להביא עצמו לידי חיוב לכל הפחות פעם אחת בשנה כדי לברך על כל מין ומין וליתן שבח והודיה לאל יתעלה ברוך הוא ומבורך המשגיח ומפרנס ומכין מזון לכל בריה וצורך כל נפש חיה יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים ועיין במגיד תעלומה על מסכת ברכות (מג. ד”ה הדס) שכתב שמן הראוי קודם כל הנאה בעולם שלא תיקנו עליה ברכה לברך ברכת שהכל על משקה וכדומה לכוין לפטור את אותה הנאה והוא מדרך החסידים המתאוים להודות ליוצרם.
והנה מלבד החיוב לחזר אחר הברכות הללו על מנת לשבח את הבורא יתברך, יש חיוב כשהאדם רוצה לאכול או לשתות או להנות מן העולם חייב לברך וליטול רשות ממנו יתברך שמו כמבואר במסכת ברכות (לה.) : אמר ר' יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים שנאמר "לה' הארץ ומלואה" וכן אמר ר' חנינא בר' פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וכו"'.
ולך נא וראה מה כתבו רבותינו נוחי נפש במעלת המדקדק בהלכות ברכות כמו שכתב בספר מצוות זמניות הלכות ברכות : דע בני יצליחך האל יתברך כי הגדולה שבכל המצוות והחזקה שבכל העבודות הם הברכות. וכן בספר הבתים (שער ראשון פרק ה) כתב : חכמים תקנו ברכות הרבה דרך שבח והודאה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד. ובספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך ברכה) ביאר טעם הדבר כי בנוהג שבעולם המאכל והמשתה מביא את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבוא מזה שישכח את השי"ת ולפיכך צריך האדם שיתבונן בברכות שעל השולחן שמוציא מפיו כדי שימשוך לבו לתאות השי"ת ולא לצד תאות המאכל והמשתה וצריך שיזכור העיקר במקום שהוא סיבה שישכחנו והוא מקום סעודה כי שם יתחייב האדם להיות יותר נפשו משוטטת אל השם יתעלה המברך זוכה לרוח הקודש.
ומי לנו גדול מרבינו המהרח"ו בשער רוח הקודש (ט:) שהעיד בשם האר"י ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירני מאד בזה. ודי בדברים אלו בכדי לעורר את הלב לכוין ולהודות למי שאמר והיה העולם.
איסור עשיית מלאכה בשעה שמברך
מצינו במסכת ברכות (טז.) : שפועלים שעושים מלאכתם לא מברכים ברכת המזון רגילה אלא בנוסח מקוצר המבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קצא סעיף א) ואינם מברכים שתי ברכות אף על פי שיכולים לברך בעודם עוסקים במלאכתם ועל פי זה למד הבית יוסף (סימן קצא סעיף ג) שאסור לברך כשעוסק במלאכה. ודין זה פסק להלכה פעמיים באהבה (אורח חיים סימן קפג סעיף יב וסימן קצא סעיף ג) ובטעם הדבר שפסק דין זה בשני מקומות ולא במקום אחד ביאר בספר ערך לחם למהריק"ש שבסימן קפג הנ"ל מדובר בכל אדם אך הייתי סובר שבפועלים העושים מלאכתם יש להקל בזה לכן השמיענו גם בסימן קצא המדבר בפועלים שאין היתר אפילו בפועלים.
וכתב המגן אברהם (ס"ק ב) שאפילו לעסוק במלאכה קלה שאינה מפריעה כל כך בכוונה אסור בשעת ברכת המזון ולכן לא ינגב ידיו או ילבוש מלבושו בשעת ברכת המזון וכן לא יפנה או יסדר הכלים שבשלחן בשעת ברכת המזון (בן איש חי חוקת אות ה וכף החיים סימן קצא ס"ק ה), ואף לעסוק בתורה בשעת ברכתו אסור, שבכל המקרים הנ"ל נראה שמברך בדרך ארעי ואין זה עיקר פעולתו שמשבח להקב"ה כמבואר בט"ז (ס"ק א), ודין זה הוא הלכה פסוקה לאו דוקא בברכת המזון שהיא מן התורה אלא בכל הברכות כולם (ט"ז ס"ק א אליה רבה ס"ק ג יד אהרון הגב"י והסולת בלולה ס"ק א המשנה ברורה סימן קפג ס"ק יב וקצא ס"ק ה ועוד). מכל מקום בכל המקרים הנ"ל אם עשה כן בעודו מברך יצא ידי חובה בדיעבד כמבואר בעולת תמיד (ס"ק א ובביאור הלכה ד"ה בעודו מברך).
מה צריך לכוין בעת ברכתו
כתב בספר חסידים (סימן מו) והובא בחיי אדם (כלל ה סימן כו) שמברך ברכה צריך לכוין פירוש המלים שמוציא מפיו למשל כשמברך על המאכל יכוין לברך לשם הקדוש ברוך הוא אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו המאכל ליהנות ממנו, והוא הדין כשמברך על המצוות יכוין לברך לשם הקדוש ברוך הוא אשר ברוב חסדיו ציונו לקיים המצוות ולא יוציא המלים מפיו בלא מחשבה וכוונה וכמו שכתוב בנביא ישעיה "יען בי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה ישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בי כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות במנהג אבותיהם לא בלב שלם.
ויברך בקול רם שדבר זה מעורר הכוונה (קיצוש"ע גאנצפריד סימן ו אות א וכמובן שממילא חייב להשמיע לאוזניו את הברכה אך בדיעבד יצא אפילו לא השמיע כל עוד שהוציא מפיו כמבואר בש”ע סימן סב סעיף ג וסימן קפה סעיף ב וסימן רו סעיף ג ועיין הליכות שלמה פתחי הלכה פרק א הערה 21). ויוציא המילים מפיו כמונה מעות (סמ"ק סימן יא).
והנה כשאומר את שם ה' בברכה מבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ה סעיף א) : שיש לכוין כוונות פשוטות כשמזכיר שם ה' :
כשמזכיר שם אדנות צריך לכוון אדון הכל.
כשמזכיר שם הויה צריך לכוון לכתיבתו היה הוה ויהיה ולקריאתו אדון הכל נמצא שמכוין בסך הכל אדון הכל היה הוה ויהיה.
כשמזכיר שם אלוקים צריך לכוון תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות.
ובספר אפיקי ים בהגהות שבראש הספר ובסידור דעת קדושים (קונטרס תפילה לדוד אות כא) ובשומר אמונים (פרק ג הוספות וביאורים ס"ק סב) כתבו שיתנה לפני התפלה שיהא חשוב כאילו כיון בכל שם וזה מועיל גם כשלא כיון בכל שם. אך כמובן שאין לכתחילה לעשות כן על דעת שלא יכוין אלא יסמוך על זה על הצד שלא כיוון (בצל החכמה חלק ד סימן א ובשו"ת אז נדברו חלק ב סימן עט וחלק ג סימן יא והלכה ברורה סימן ה עמ' קטו).
הפסק בין ברכה לאכילה
לכתחילה יש ליזהר שלא להפסיק בין ברכה לאכילה בשתיקה (שו"ע סימן רו סעיף ג ועיין גם יורה דעה סימן יט סעיף ה) ויאכל מיד תוך כדי דיבור והוא כשיעור אמירת שלום עליך רבי (בבא קמא עג: שבועות לב. שו"ע יורה דעה סימן רמב סעיף טז ומשנה ברורה סימן רו ס"ק יב ודלא כהט"ז שם ס"ק ג) ולא ישיח עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו (של"ה שער האותיות נח: מגן אברהם סימן קסז ס"ק טז ועיין גם בשו"ת יביע אומר או"ח חלק ה סימן טז).
וכן יזהר שלא ילך ממקום למקום עד שיבלע הפרוסה כי ההליכה נחשבת הפסק אלא אם כן ההליכה לצורך האכילה ואין אפשרות אחרת כגון שאינו יכול לברך במקום אכילתו מחמת נקיות (משנה ברורה סימן קסז ס"ק לה). והוא הדין שאין לו להפסיק בשתיקה לכתחילה (ס"ק לו).
מכל מקום אם עבר ושח בעודו לועס אפילו לא בלע אלא שטעם בפיו מהלעיסה א"צ לחזור ולברך בדיעבד, ואם שומע דברים שבקדושה בעודו לועס המאכל טרם בלע אותו רשאי לענות אף לכתחילה (שו”ת יביע אומר אורח חיים חלק ה סימן טז).
ואם יש באפשרותו לא להפסיק בדיבור עד שיאכל כזית קודם שיפסיק תבוא עליו ברכה מכל מקום כל עוד שבלע אפילו מקצת המאכל רשאי לדבר (משנה ברורה סימן קסז ס"ק לה).
והנה במידה ושח בין ברכה לטעימה מדברים שאינם מצורך הברכה ואפילו במילה אחת צריך לחזור ולברך (מסכת ברכות מ. מנחות לו. שו"ע או"ח סימן קסז סעיף ו ומ"ב ס"ק לו). אך אם הפסיק אחר הברכה קודם הטעימה בדברים שהם מעניין הסעודה כגון שאמר הביאו מלח הביאו לפתן או שאמר תנו לפלוני לאכול אינו חוזר ומברך וכן אם אמר אחר הברכה תנו לבהמה לאכול אינו חוזר ומברך שהרי אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו לאכול, והוא הדין אם הפסיק אהר הברכה בדברים שאינם מענין ברכת המוציא אבל הם מענין הסעודה כגון שאמר הביאו תבשיל וכיוצא בזה שאינו חוזד ומברך (בית יוסף ושו"ע סימן קסז סעיף ו וכמובן שמדובר לעניין דיעבד אבל אסור להפסיק בדיבור כלבו סימן כד).
ולעניין עניית דברים שבקדושה בין ברכה לטעימה אין לו לענות (פמ"ג א"א סימן רו ס"ק ד שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן ה תבואות שור יורה דעה סימן יט ס"ק י בן איש חי פרשת אמור אות יג), ובדיעבד אם ענה אינו חוזר לברך (הליכות עולם חלק א' פרשת אמור אות ב כף החיים ס"ק סא ובשו"ת נשמת כל חי חלק א סימן ב ובשו"ת יביע אומר אורח חיים חלק ה סימן טז אות ז ובספר ברכת ה' חלק א פרק ג סעיף יז).