מדת האמונה
באחד הימים פנה הכומר של העיר לרבי צבי הירש מרודניק ואמר לו: רבי, כשהייתם במדבר הקב"ה אהב אתכם והוריד לכם מן, אבל כאן בגליציה הוא שונא אתכם, והראיה שאינו מוריד לכם מן מהשמים. השיב לו הרב: חס וחלילה, אהבת הבורא אלינו נשארה בדיוק כשהיתה, אבל יש הבדל אחד, במדבר היו רק יהודים לכן הוריד לנו הקב"ה מן, כי ידע שרק אנו נאסוף אותו, אבל אם הוא יוריד מן כאן בגליציה, אתם הגויים תגנבו אותו לבתיכם, לכן במקום להוריד מן ברחובות, הקב"ה מוריד לנו הישר לארנקים…
הגמרא ביומא (עה.) מבארת שהמן לא ירד באופן שוה לכל יהודי, המן של הצדיקים ירד ליד פתחי אוהליהם, המן של הבינוניים ירד במרחק קטן מאוהליהם, ואילו המן של הרשעים ירד במרחק רב מפתח אוהליהם, היה עליהם לטרוח וללקוט אותו. ולכאורה כיצד ידע כל אדם היכן נמצא המן שלו, הרי שמותיהם של בני ישראל לא היו כתובים על גבי המן, ואם כן, אדם רשע יכול היה ללכת לפתח שכנו של הצדיק ולקחת לו את המן שירד עבורו, במקום ללכת קילומטרים ולקחת את המן שלו? אלא המדרש (ספרי האזינו שיג) מביא שכשהיה אחד מן האומות פושט ידו לקמוץ מן המן, לא היה עולה בידו כלום. ע"כ. מכאן יש ללמוד שגם יהודי שניסה ללקוט מהמן שאינו שלו ואינו מיועד עבורו, לא היה הדבר עולה בידו.
כולנו יודעים שהמן ירד לישראל כדי שיהיה להם מה לאכול במדבר, כמו שאמר משה רבינו לעם ישראל "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה". אבל מדברי הקב"ה למשה רבינו נראה שירידת המן נועדה למטרה אחרת, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", וכך גם נאמר שוב בספר דברים כשמשה רבינו מסכם את קורות עם ישראל הוא אומר "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך". נמצא שהקב"ה רוצה להשריש בעם ישראל את מדת הביטחון, מטעם זה הביא אותם למדבר שבו האדם חי רק בתלות מוחלטת בהקב"ה, ללא כל אפשרות להשיג מזון ממקור אחר, ועל ידי זה ישראל השרישו בלבם את מדת הביטחון. אם כן, מטרת ירידת המן היתה להשריש את האמונה בלבבות ישראל.
בזה נבין דבר נוסף. כשעם ישראל נסעו לארץ אדום, באמצע הדרך הם התעייפו והתחילו להתלונן ולבכות ואמרו: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל". והדבר קשה ביותר, איך העזו עם ישראל לדבר בצורה כזו קשה? מה כל כך רע בלחם שאפשר היה לטעום בו את כל הטעמים שבעולם? ואף שלא הייתה צורה של תפוז, אפרסק, תפוח וכדו', אבל זה לא סיבה לכנות אותו בתואר 'לחם קלוקל'. אם כן, איך יתכן שבני דור דעה התלוננו במילים חריפות על מזון שניתן להם ישר מהקדוש ברוך הוא?
עוד קשה, מדוע הקדוש ברוך הוא נתן תכונה מיוחדת במן שאפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם? וכי אנשי דור המדבר לא יכלו לחיות בלי לטעום טעם של שוקולד או של גבינה או בשר וכדו'?
התירוץ הוא על פי דברי הגמרא שהביאה, שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה. ענה להם, אמשול לכם משל למה דבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. כך גם עם ישראל, מי שיש לו ארבעה או חמישה ילדים היה דואג ואומר אולי מחר לא ירד מן וכולם ימותו במדבר, כך נמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים.
ננסה לתאר לעצמנו אבא שיש לו עשר ילדים בבית, אין לו שום אוכל במטבח, המקרר ריק, הארונות ריקים, אדם כזה ודאי לא יהיה מסוגל לשבת בביתו, כל הזמן הוא יצא לחפש מזון כדי שבני ביתו לא ימותו ברעב. במדבר האופציה הזאת לא קיימת, במדבר אין מכולת, אין בית תבשיל, אין אריות של ירקות ומזון שאפשר לקבל מאדם בסוף יום. אדם שחי במדבר אין לו ברירה אלא להתחזק באמונה ובביטחון בה' שרק הוא זן ומפרנס את העולם, הוא ישלח לו ולבני ביתו את המזון. על כן באו בני ישראל ואמרו, נפשנו קצה בלחם הקלוקל, אמנם במן יש מעלות גדולות ועצומות, אבל אנחנו לא מסוגלים ולא מוכנים לשאת את התלות המוחלטת בקדוש ברוך הוא.
ואפשר להוסיף, שלאחר שהתלוננו על המן הקב"ה שלח את הנחשים שינשכו אותם, נענשו דוקא על ידי הנחשים. ומדוע? אלא לאחר חטא עץ הדעת, הקדוש ברוך הוא קילל את הנחש קללה נמרצת "ועפר תאכל כל ימי חייך", והגמרא ביומא (עה.) מבארת שהנחש עולה לגג מזונותיו עמו, שהוא יורד למטה מזונותיו עמו. ואם כן, מה הקללה בכך שהמזונות תמיד נמצאים איתו? על פניו נראה שזה הברכה הגדולה ביותר שהנחש יכול להחל לעצמו, הנחש לא צריך לחפש את האוכל מזונו זה עפר והוא נמצא בכל מקום בשפע?
מבארים, על פי המשל הבא, ילד אחד היה מכעיס את אביו ומבזה אותו כל פעם, אביו תמיד נזהירו שוב ושוב שלא יחזור עוד על מעשיו הרעים. כאשר הבן לא שמע לדברי אביו, האבא קרא לבן, נתן לו כרטיס אשראי, בינלאומי, ואמר לו, תארוז את החפצים שלך ותסתלק מהבית, אתה יכול לגור ולאכול איפה שתרצה, אתה לכאן לא חוזר יותר. הנמשל הוא, שכל בעלי החיים נושאים את עיניהם לקדוש ברוך הוא כדי שיביא להם מזונות, אוכל, כנאמר "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעיתו". רק בעל חיים אחד ויחיד בעולם אין לו קשר עם הקדוש ברוך הוא, זה הנחש, הוא אינו מבקש אוכל מהקב"ה מאומה, כיון שהקדוש ברוך הוא אמר לו, יש לך מזון בשפע בכל מקום בעולם, מכאן והלאה אני לא רוצה שום קשר איתך. נמצא שהקללה "ועפר תאכל כל ימי חייך", היא קללה גדולה ביותר מאז ומעולם, כיוון שבכך הקדוש ברוך הוא ניתק באופן סופי את הקשר בינו לבין הנחש.
על פי זה, מובן, למה נענשו בני ישראל דווקא על ידי הנחשים? מחמת שבני ישראל התלוננו על המן, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם רוצים להיות מסודמים בחיים? אתם רוצים לחיות בלי תלות בבורא העולם? קחו לכם את הנחש, שמסתדר לבד, הוא אוכל עפר כל ימי חייו. לאחר שהנחשים נשכו את עם ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", והגמרא (ראש השנה כט.) מבארת, וכי נחש ממית או נחש מחייה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו הם היו נימוקים. נמצא שבני ישראל הביטו בנחש הם חיזקו את האמונה בה' יתברך, הם חיזקו והתחברו בהקדוש ברוך הוא, בזה הם תיקנו את עוון הניתוק מהקדוש ברוך הוא, שמסומל הדבר על ידי הנחש שמזונותיו מצויים תמיד.
לאור זאת מבינים אנו, מדוע הייתה אפשרות לטעום במן את כל הטעמים שבעולם? ישנם שתי דברים שמחזקים את הקשר בין יהודי לבין הקדוש ברוך הוא. הדבר הראשון, זה בקשה על כל דבר. והדבר השני, זו הודעה על כל דבר. שתי דברים אלו באים לידי ביטוי על ידי המן. כאשר המן ירד לעם ישראל, הוא היה לחם אבירים, פירוש, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו.
כשירד לבני ישראל מן שאפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם, הם מדי יום ביומו הרגישו את השגחת הקדוש ברוך הוא ואת האהבה אליו, כך יכלו להודות על החסד הנפלא שהוא עושה איתם בכל יום. עם זאת, הם חיו גם בתלות קיצונית ביותר הקיימת בעולם, שהרי בדרך הטבע לא היה להם שום הבטחה שגם מחר ירד להם אוכל, בכל יום ויום היה עליהם לבקש מהקדוש ברוך הוא שיוריד להם מן מהשמים. על ידי השילוב של שני הדברים האלה גם בקשה וגם הודאה, עם ישראל היו דבקים בה' יתברך.
עלינו לזכור תמיד הבחינה של 'אוכלי המן' אינה שייכת רק לדור במדבר, אלא ששייכת לכל הדורות של עם ישראל, כמו שבתקופת המדבר אדם שחי את חייו על פי התורה והמצוות זכה לקבל מן עד פתח אהלו, כך גם בדורנו הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו, אדם שיושב ועוסק בתורה מתנהל בהנהגה ניסית. אמנם האדם צריך לעשות השתדלות לפרנסה, אך יחד עם זאת עליו לדעת כי ההשתדלות אינה מביאה את הפרנסה, ההשתדלות היא בסך הכל חוב שעלינו לפרוע לאחר שנגזרה הגזרה "בזעת אפיך תאכל לחם".
ואף שאנו חיים בעולם הניסיונות, הקב"ה גזר שהכל צריך להתנהל בצורה טבעית, ונראה לנו שיש קשר בין העמל לפרנסה, וככל שהאדם עובד ומתאמץ הוא צובר רכוש ונכסים, מכל מקום עלינו לדעת שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו. נתחזק תמיד באמונה, נבטח בבורא העולם שימלא את משאלות לבנו לטובה, ימלא לנו את מחסורנו. שבת שלום!