"ואחרי כך יצאו ברכוש גדול"
בפרשתנו אנו קוראים על שלושת המכות האחרונות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, ולאחר מכן עם ישראל יוצאים ביד רמה.
לפני היציאה ממצרים אומר הקב"ה למשה בפרק יא' פסוקים א'-ב' "ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים. אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב".
הגמ' במסכת ברכות בדף ט' עמוד א' דנה בעניין מדוע נאמר בציווי הקב"ה למשה "דבר נא" "אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".
העולה מדברי גמ' זו שהיה צורך לבקש בבקשה מיוחדת, מעם ישראל שאכן יקיימו את הציווי "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות… וניצלתם את מצרים" (ג', כב').
יש להבין ולשאול דבר פשוט ביותר, מדוע היה צורך לבקש בבקשה מיוחדת מעם ישראל שיבקשו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ולקחת זאת לעצמם, הרי מדובר כאן בדבר מאוד חיובי וטוב לעם ישראל שיצאו ברכוש גדול ממצרים? בפרט ובמיוחד שטבע העולם שכולם אוהבים רכוש וממון, ואין אדם המסתפק במה שיש לו, אלא אדרבא מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות וכו' וכו', אם כך מדוע כאן יש צורך בבקשה במיוחד שעם ישראל יקיימו ציווי זה, עד שנאמר בפסוק בפרשתנו "דבר נא באזני העם וכו' ??.
ועוד קשה מדוע אומרת הגמרא "שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", הרי טענה זו היא לא רק של אברהם חלילה נגד הקב"ה, אלא כל עם ישראל יבואו בטענה לקב"ה מדוע לא קיימת "ואחר כך יצאו ברכוש גדול"? אז מדוע הדגש דווקא שלא יאמר אותו צדיק?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להקדים הקדמה קצרה שהינה מוסר השכל חשוב בקיום התורה והמצוות, הגמרא במספר מקומות אומרת את הכלל "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה" במסכת קידושין דף לא' עמוד א', עבודה זרה ג' עמוד א' וכו'. פירושם של דברים הוא, שאם ישנו אדם המצווה במצווה לעשות משהו מסוים, וכנגדו ישנו אדם שאינו מצווה בעשיית אותה המצווה, ושניהם עשו את אותו המעשה. מי שמצווה ועושה שכרו הרבה יותר גדול והוא עדיף ממי שאינו מצווה ועשה שהוא שכרו קטן יותר. וכן גם נפסקה ההלכה ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה יג' וכן פסק השולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה, יורה דעה סימן רמו סעיף ו'.
צריך להבין מה ההיגיון והרציונל בעמדה זו "שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" לכאורה על פניו הדברים נראים אחרת? מי שאינו מצווה ובכל זאת הוא עושה מעלתו ושכרו צריך להיות גדול יותר ממי שמצווה ועושה?? שהרי הוא לא מצווה ובכל זאת עשה??.
חז"ל נתנו הרבה הסברים הגיוניים להסבר "גדול המצווה ועושה וכו'" אחד מהם הוא הסברו של התוספות במסכת עבודה זרה דף ג' עמוד א' וכך אומר התוס' "גדול המצווה ועושה פירוש מפני שהוא דואג תמיד לבטל את יצרו ולקיים מצות בוראו". הסבר דבריו הוא אדם המצווה באופן אוטומטי יש לו כנגדו את היצר הרע, שמפריע לו לקיים את דבר המצווה, שהרי תפקידו של היצר הוא לקלקל חלילה לאדם בקיום המצווה, הרי כל דבר שבקדושה, היצר מתייצב לו להפריע שזו תפקיד היצר, ולכן היצר תמיד עומד לנגדו לשיטנו. אך אדם שאינו מצווה אין לו את היצר הרע שעומד כנגדו להסיטו מהדרך הטובה והישרה, שהרי אין הוא מצווה וממילא אין לו את היצר הרע המפריע.
לכן מובן עתה מדוע "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" שהמצווה יש לו כנגדו את היצר הרע המפריע. ואם בכל זאת הוא הצליח לעשות שכרו גדול. כי הוא גבר על יצרו הרע ועשה מצוה, אך זה שאינו מצווה נכון שהוא עשה אך בעשייתו לא היה לו קושי בהתגברות על היצר הרע לצורך העשייה.
לאור דברינו אלו נוכל עתה להסביר מדוע נאמר בפרשה "דבר נא באוזני העם" וכו', מדוע הייתה כאן בקשה מיוחדת לקיום לקיחת ביזת מצרים, נכון הוא שטבע האדם שהינו חפץ ורוצה בממון, אך מכיוון שכאן לקיחת הממון באה כמצווה מהקב"ה, באה כציווי מהקב"ה לעם ישראל, יש חשש גדול שהיצר הרע יפריע להם לקיום מצווה זו לקיחת ביזת מצרים, וזאת למרות שזאת מנוגד לאופי האדם שאוהב וחפץ בממון, כי היצר הרע תמיד מפריע בכל מקום שיש בו מצווה.
למדים אנו על חוסנו וכוחו של היצר הרע, אפילו בדברים שהאדם חפץ ומשתוקק להם בכל מאודו, ברגע שדבר זה הופך למצווה, הופך לציוויו של הקב"ה לקיום מצווה, יש באפשרותו להפריע לאדם ולא לרצות את אשר הוא חפץ בו, ורק בכדי שהאדם חלילה לא יקיים את רצון ה' יתברך שמו.
ועתה מוסברים נפלא באופן מעמיק זה שנאמר בגמ' (בכורות ט' עמוד א') "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".
לכאורה יש לשאול וכי הקב"ה עושה זאת רק למען אמירתו של אותו צדיק אברהם שלכאורה שלא יתלונן ?? הרי הקב"ה עושה זאת כי הוא אמת ושומר הבטחתו לישראל, בלי קשר לאמירתו של אותו צדיק (אברהם), אז מדוע אומרת הגמ' שלא יאמר אותו צדיק וכו' שהכול נעשה כדי שחלילה אברהם לא יתלונן ?? ועוד לא רק אותו צדיק אברהם יוכל להתלונן אלא כל עם ישראל יבואו חלילה בטענה לקב"ה בטענה זו?
לכן פירוש הדברים הוא שבוודאי הקב"ה מקיים דבריו ושומר הבטחתו, אלא שלאברהם אבינו (אותו צדיק) תהיה טענה לקב"ה, מדוע את ההבטחה שלך "ואחר כך יצאו ברכוש גדול" הפכת אותה למצווה וציווי "ושאלה אישה משכנתה וכו'", ובכך שזו הפכה להיות מצווה יהיה קשה לעם ישראל לקיים אותה, שהרי יש כאן את יצר הרע המפריע לקיום המצוה?! הבטחה זו שיצאו ברכוש גדול נאמרה רק לאברהם והוא היחיד שיודע מאמירת הבטחה זו, ולכן רק הוא יבוא בטענה.
לכן אומר הקב"ה למשה לבקש זאת בבקשה מיוחדת מעם ישראל, שיקיימו את הבקשה לנצל את מצרים בביזת מצרים, ובכך תתקיים ההבטחה לישראל וגם לא תהיה טענה לאותו צדיק אברהם שעם ישראל חלילה לא יצאו ברכוש גדול, למרות שביזת מצרים הפכה למצווה בכל זאת עם ישראל יקיימו אותה, ויצאו משם ברכוש גדול כהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו.
בברכת שבת שלום ומבורך.