שאלה: אדם שבמהלך שמחת חג הפורים השתכר, והתחיל לרקוד ולשיר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו האם חייב בתשלומים?
תשובה: התוספות במסכת סוכה (מה.) כתבו, על מה שנהגו בבית המקדש שהיה מסתיים הזמן שבו צריך לנענע את הלולב, היו הגדולים לוקחים מן הקטנים את לולביהם, ואוכלים את האתרוגים שלהם. והקשו התוספות, הלוא יש בזה איסור גזל וכיצד עשו זאת?. ותירצו, שכיון שנהגו כן מפני שמחת החג, אין בזה משום גזל. ולמדו מזה, על אותם בחורים שרוכבים על סוסים לקראת חתן וכלה, ופעמים שנלחמים זה עם זה, וקורע האחד בגד חבירו, או שמקלקל לו את סוסו, שהם פטורים, כי כך נהגו מפני שמחת חתן וכלה.
אולם הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ד) כתב, שאין כוונתו הגמרא שהגדולים היו נוטלים את הלולבים והאתרוגים מן הקטנים, אלא הקטנים מעצמם היו משליכים את הלולבים והאתרוגים, והיו הגדולים נוטלים אותם. ולכן לדעתו אותם בחורים המזיקים בשמחת חתן וכלה חייב המזיק לשלם.
ובספר תרומת הדשן (סי' קי) כתב בשם הריב"א, שכל דבר מאכל שחוטפים הבחורים זה מזה בפורים שלא ברשות, משום שמחת פורים, מעת קריאת המגילה בליל פורים עד הערב בסעודת פורים, אין בזה משום גזל, ואין להזמינם לבית הדין, ואין חוששים על זה. וכדין חטיפת האתרוגים מן הקטנים מתוך השמחה. וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' שעח). אבל אין כן דעת מרן הבית יוסף (או"ח סי' תרצו) ולדעתו, אין היתר זה היה נוהג רק בזמנם שהיה נהוג כן, ולא בזמן הזה.
ואף השל"ה כתב, ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשות, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטווינו אלא על שמחת מצוה. וכן בספר ים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' ג) כתב, ואפילו שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ"מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפטרו מדין מזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג בין במזיד וכו'. וכן בספר ערוך השלחן (סי' תרצו סי"ב) כתב על דברי הרמ"א, ועתה בעונותינו ערבה כל שמחה [דהיינו שמאז חורבן בית המקדש אין אנו שמחים באמת], ואין שמחתנו גדולה כל כך, עד שיבוא לידי היזק חברים. ולכן עכשיו אם הזיק חייב לשלם.
ובתשובות עמודי משפט ח"א (חו"מ סי' כב) כתב, שהביאור במה שכתב מרן לחייב את המזיק, טעמו לפי שמנהג הבחורים מבני ספרד בזמן מרן ז"ל היה, שהיו יושבים ושומעים ניגון כלי זמר ושותים היין, וכמעט ולא היו רוקדים ומתפרעים, וכפי שהיה המנהג מלפני דור אחד, שמביאים פייטן והוא היה שר וכולם יושבים ושומעים, וזו היא שמחתם. ולא הייתה שמחה זו שמחת ריקודים אלא שמחה על חכמת המוזיקה שהיא חכמה נפלאה לאין קץ, והמבינים בה ובערך הסולמות דרך עליה ודרך ירידה ישמחו לאין ערוך, ועיקר שמיעת המוזיקה הזו היא על ידי ישיבה בהשקט ובטח ולא מריקוד ותנועה כי בזה יאבדו את הדעת הנצרכת. אבל בעת הזאת פה בארץ ישראל שעלו מן הגולה ונתערבבו כל העדות, נכנסה השמחה מבני אשכנז שרוקדים ומשתגעים בשמחת חתן, ומכרכרים בכמה מיני קולות וזה כמנהג שהזכיר הרא"ש ז"ל, שהיו עושים בשמחת חתן וא"כ כיום חזר שוב מנהג הבחורים כדברי התרומת הדשן, וגם מרן ז"ל מסכים לפטור שהרי נשתנה המנהג, ומרן לא אמר דבריו אלא על דרך המנהג שהיה בזמנו.
אלא שבספר חזון עובדיה (פורים, עמ' רז) הכריע להלכה ולמעשה לחייב את המזיק, ולא כתב לחלק בין המנהגים, ואין אדם יכול לומר קים לי נגד השולחן ערוך, ואע"פ שלא כתב דין זה רק בבית יוסף, ולא הובא פסק זה בשולחן ערוך.
סיכום: אדם שהשתכר ביום פורים והזיק לחבירו, אם המזיק מאחינו האשכנזים פטור מלשלם את הנזק, אבל אם המזיק ספרדי חייב לשלם.