פרשת צו – שבת הגדול
פרשתנו ממשיכה לדבר על הקורבנות, שהחלו בפרשה הקודמת פרשת "ויקרא", בין הקורבנות המופיעים בפרשתנו מופיע גם קורבן תודה כפי שאומרת הפרשה "וזאת תורת זבח השלמים, אשר יקריב לה', אם על תודה יקריבו וכו'" (ז', יא'-יב').
מסביר רש"י ואומר "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה וכו'". אלו האנשים שצריכים להביא קורבן תודה, רש"י מונה אותם, וכולם רשומים במזמור קז' שבספר תהילים, שמזמור זה נאמר בחג הפסח.
יש להבין ולברר מדוע דווקא אלו צריכים להביא קורבן תודה ולא אחרים? האם ישנו מכנה משותף לכל ארבעת האנשים הנ"ל שהכתוב מחייבם להביא קורבן תודה?
ניתן לומר שיסוד הדברים והמכנה המשותף הוא שלאנשים הללו נעשה נס, ויצאו ממצב לא נוח למצב טוב. והם יכלו לתלות את הדבר כעניין טבעי, באה התורה ללמדנו שידע האדם ובפרט האנשים הנ"ל שעיקר הדברים הם מהקב"ה, ושלא יתלה אותם בטבע.
כגון, אדם שהיה חולה ונתרפא, יכול הוא להגיע למסקנה שכל רפואתו היא בזכות הרופאים וכו' באה התורה ללמדנו שעיקר הרפואה היא מהקב"ה שהוא רופא כל בשר ומפליא לעשות, והרופא היה שליח ה' שיסייע בידו לרפא אותו, אף שניתנה רשות לאדם ללכת לרופאים להתרפאות אבל עיקר הרפואה באה לו מהקב"ה כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "ורפא ירפא" שמות כא' יט', מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.
וכן הוא עניין ההצלה של השאר, הולכי מדבריות, יורדי הים וחבוש שיצא מבית האסורים. שכל הסיוע והעזרה שהייתה להם היא מהקב"ה, וחלילה לתלות זאת בטבע העולם, ולכן צריכים הם להביא קורבן תודה. שידעו להכיר טובה ולאמר תודה לקב"ה.
דבר מעניין אנו מוצאים בדברי דוד המלך שבתהילים מזמור קז', המדבר על האנשים שחייבים להביא קורבן תודה, מסיים דוד המלך ואומר "מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'" (פסוק מג'). כל מטרת אמירת התודה והבאת קורבן התודה היא, כדי שהאדם ישמור את מצוות ה', "מי חכם וישמור אלה", כאשר האדם מתבונן בדברים ואכן מגלה ורואה שהקב"ה היה בעזרו, הוא מחזק בזה את אמונתו בקב"ה, ודבר זה יגרום לו להתחזק בקיום התורה והמצוות, וזה שאומר הפסוק בתהילים "ויתבוננו חסדי ה'". רק כאשר האדם מתבונן ומעמיק בדבר, מגלה הוא כמה חסדים עשה עמו הקב"ה. למרות שאולי באופן השטחי ובאופן הלא מעמיק נראים הדברים כטבע העולם, אבל בהתבוננות מעמיקה ויסודית מיד יגיע האדם למסקנה שהכול הוא חסדי ה'. ודבר זה יוביל אותו מיד לשמור אלה, "מי חכם וישמור אלה", לשמור את התורה ומצוותיה, וזה התוצאה הישירה להודאתו לקב"ה על אשר עשה עמו.
על פי דברינו אלו נוכל עתה להסביר דברי מדרש רבה שנראים לכאורה תמוהים, נאמר במדרש רבה בפרשתנו פרשה ט' "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין וקורבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה".
נשאלת השאלה מדוע לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים וקורבן תודה אינו בטל, הרי קורבן תודה הוא אחד מסוגי הקורבנות כמו שכולם בטלים גם הוא צריך להיות בטל??
וכן מדוע כל התפילות בטלות וההודאה אינה בטלה, הרי התפילות בטלות גם ההודאה היא כמו שאר התפילות שגם היא צריכה להתבטל, מדוע כולם בטלות והיא ממשיכה להיות קיימת??
הסבר הדברים הוא, הרי כל הקורבנות באים כדי לכפר על החטאים,כל קורבן וסוג החטא שעשה האדם, אבל לעתיד לבוא כבר לא יהיו חטאים מבחינת "ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" שהרי כולם יראו עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון, "ומלאה הארץ דעה", כך שכולם יהיו מקיימי מצוות ולא יהיו עוברי עבירה, לכן אין צורך יותר בקורבנות ולכן כל הקורבנות לעתיד לבוא יהיו בטלים, אבל קורבן תודה שהוא בא להודות לקב"ה ובזה האדם מחזק את האמונה בקב"ה, שעשה לו נס והיה בעזרו, קורבן תודה לא יהיה בטל, אלא אדרבא בזה שהאדם יביא קורבן תודה הוא יחזק יותר את אמונתו בקב"ה וילך בדרך הטוב והישר. לכן גם ההודאה אינה בטלה מאותה סיבה ככל שהאדם יודה יותר לקב"ה, הוא יחזק את אמונתו בו, ויהיה דבק בה' ובמצוותיו.
דברים אלו מתחברים לחג הפסח לשבת הגדול שבה אנו נמצאים, הרי סיבות רבות נאמרו בחז"ל מדוע שבת זו נקראת שבת הגדול, אך אחת הסיבות המתקשרת לדברינו הנ"ל היא ששבת הגדול נקראת על שם הנס הגדול שהיה לאבותינו במצרים, היות והקב"ה ביקש מעם ישראל לקחת שה לקחת את הכבש בעשירי בניסן ולשומרו עד יד' בניסן, ובאותה שנה עשירי לניסן היה בשבת, ידוע הדבר ומפורסם העניין שהשה היה האלוהים של מצרים, ולמרות שעם ישראל לקחו את הכבש וקשרו אות לכרעי המיטה מצרים לא נגעו בהם ולא הזיקו להם, וזה לכשעצמו נס גדול, שישראל מתעללים באלוהים של מצרים, ומצרים לא עושים להם דבר, זאת מלבד כל הניסים שעשה הקב"ה לאבותינו במצרים עשרת המכות, קריעת ים סוף, מן במדבר, בארה של מרים, ענני הכבוד וכו'.
לאור זאת מובן מדוע ישנו ציווי לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו, כדברי הכתוב "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך", מה עניין זכירה זו לכל ימי החיים?? למה לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו??
לאור דברינו הנ"ל הדברים מוסברים נפלא, מכיוון שביציאת מצרים הקב"ה עשה עם אבותינו ניסי ניסים, ויתרה מכך, אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנחנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. כשהיהודי יזכור זאת הוא יודה לקב"ה והוא יחזק את אמונתו בקב"ה. הוא יתחבר יותר לקב"ה, וזה יבוא לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות ועשיית הטוב והישר. יעשה הקב"ה איתנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, אמן.
בברכת שבת שלום ומבורך, וחג פסח כשר ושמח.