"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'"
(שמות ו, ב)
וידבר אלוהים אל משה: דיבר אתו משפט, על
שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה
(רש"י)
וכמה נוראים הם בזה דברי רש"י להלן (שמות ו, ט ד"ה מקצר רוח), וזה לשונו: 'ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות. הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו ומה אומר אליהם. וכשביקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים. וכן ביצחק, ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב, ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו. ולא הרהרו אחרי מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה', עכ"ל. ואילולא שהדברים מפורשים בדברי רש"י, אי אפשר היה לאומרם, שכן יש כאן תוכחה נוראה למשה רבינו ע"ה רעיא מהימנא. זאת ועוד, שיש כאן מסקנה נוקבת, והיא: כשאין לומדים ממעשה אבותינו או רבותינו, הרי שאנו משכחים את זכרם – 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'. והוא שאמרנו, שאין לך פגיעה גדולה בכבודו של הצדיק, יותר ממי שיודע על דרכיו ואינו לומד ממעשיו.
ושמעתי לבאר עומק תוכחה זו, בדרך משל לעיר גדולה אשר התפנתה בה משרת הרבנות, ולאחר חיפושים על פני כל הארץ, מצאו רב נכבד ותלמיד חכם מובהק אשר נראה להם מתאים לשמש כרב העיר. משלחת נכבדה של שבעה מטובי העיר הגיעה לביתו של כב' הרב, והציעה בפניו את משרת הרבנות. אלא שהרב סירב להצעה המכובדת, בטרם יבקר תחילה בעיר כדי להתרשם מחיי הדת שם. נלווה הרב למשלחת הנכבדה, והחל בביקורו במרכזי הדת בעיר. תחילה שמו פעמיהם לבית הכנסת הגדול והמפואר, השתומם הרב מגודל הפאר וההדר שניכר בכל פינה, ושאל כמה מתפללים יש כאן וכמה שיעורי תורה מתקיימים בו, ועוד כהנה שאלות. וכשהבין מהם שבית הכנסת נעול על דלת ובריח מלבד שבתות וימים טובים, ועל שיעורי תורה לא שמעו כלל… דחה הרב בנימוס את הצעת כס הרבנות, וחזר לביתו. שמע ראש הקהל כי נכשלו מאמצי שלוחיו, הגיע בעצמו לכב' הרב ואמר לו, האם כבודו ביקר בבית העלמין שלנו. וכי מה מיוחד יש בבית העלמין שלכם תמה הרב, ובכן יבוא כבודו לבקר בבית העלמין ואחר כך יחליט. וכך היה, שמו פעמיהם לעבר בית העלמין העירוני. ושם נדהם הרב לגלות מצבות של צדיקים עמודי התורה וההלכה: 'פה נטמן הנשר הגדול והיד החזקה הרמב"ם… פה נטמן מרן רבי יוסף קארו הלא הוא השולחן ערוך'… וכי הצדיקים הללו טמונים כאן, והלא יודע אני שמקום מנוחתו של הרמב"ם בעיה"ק טבריה, והשולחן ערוך שוכן כבוד בעיה"ק צפת. השיב ראש הקהל, הלא עיניך הרואות בעליל שכאן הוא מקום קבורתם. מיד קיבל הרב על עצמו את תפקיד הרבנות, בהפטירו, בעיר שקדושי עליון טמונים בה, זכות היא לי לשרת בה. אך לאחר תקופה קצרה גילה הרב את התרמית הגדולה שהציג בפניו ראש הקהל, והזעיקו מיד. היאך העזת לשקר בי במצח נחושה, והלא נתברר לי שהרמב"ם והשו"ע לא ביקרו מעולם בעיר הזו. ענה ראש הקהל בחכמה, זהו בדיוק הענין, וכי כבוד הרב חושב שהרמב"ם והשו"ע נפטרו מן העולם! והלא צדיקים במיתתן קרויים חיים, ומי לנו גדול כהרמב"ם והשו"ע אשר אין לך שעה שדבריהם אינם נלמדים בעולם. אבל כאן בעיר הזו, אין לומדים לא רמב"ם ולא שו"ע, נמצא שפה נטמן הרמב"ם ופה נטמן השו"ע…
ואכן דוקא מליצה זו, יש בה כדי ללמדנו את עומק דברי רש"י על אודות התוכחה הנוראה שהוכיח הקב"ה את משה רבינו ע"ה – אם לא למדת מאבותיך, אזי 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'. והדברים מבהילים ומדברים הם בעד עצמם.
ומכאן התביעה הנוראה של הנביא (ישעיה נז, א): 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רוצה לומר כיון שאין איש שם על לב ללמוד מדרכיו של הצדיק, אזי הוא גורם בכך שהצדיק 'אבד' – יש כאן אבידה!
וזהו עומק דברי רבותינו בכמה מקומות (מועד קטן כה, א ועוד): 'כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלין לו על כל עוונותיו', שכן כפילות הלשון 'בוכה' 'ומתאבל' מורה שאין די 'בבכי' על צער הפטירה אלא גם 'האבילות' על חסרון האבידה, והעושה כן, אות וסימן הוא שרוצה להשלים את חסרונו על ידי הדביקות בדרכיו של הצדיק, וזה הגורם לכפרת עוונותיו, והבן.
ובזה יאירו דברי ראש הישיבה הגר"י צדקה זצ"ל בביאור דברי הגמ' (שבת קה, ב): 'כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נו, ט) נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנואדך הלא בספרתך'. ויש להעיר, מה ענין ספירת הדמעות וגניזתם, וכי יש שכחה מלפניו ח"ו. וביאר רבינו, כיון שעיקר הבכי הוא על האבידה, א"כ בזאת יבחן אם היו אלה דמעות שיש בהם תועלת לתיקון המעשים ודביקות בדרכיו של הצדיק, או שחלילה היו אלה דמעות שאין בהם תועלת, ועל כך הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו כדי לדעת בעתיד מה יעלה בגורלן!
(אורות הפרשה – וארא)