"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (יט' יז')
על הפסוק הנזכר דרשו רבותינו הקדושים את הדרשה הידועה והמפורסמת לכל "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח.)
מדברי רבותינו הנ"ל למדנו שבמעמד הגדול של קבלת התורה בהר סיני, הקב"ה "הכריח" את עם ישראל לקבל את תורה הקדושה בעל כורחם ב"איום" שאם לא יקבלו את התורה הם יקברו תחת ההר ושם יסיימו את חייהם.
והנה דרשה זאת קשה להולמה מתחילה ועד סוף שהרי מקרא מפורש צווח ואומר "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כד' ז') ומכך שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", מוכח שהסכימו וקיבלו על עצמם לקיים ולעשות את התורה הקדושה עוד לפני ששמעו מה הקב"ה מצוה,
והרי בוודאי שהיו בדרגה כל כך גבוה לעשות את ציווי ה', ואם כן אינו מובן מדוע יש צורך להכריח את עם ישראל לקבל את התורה, ועל אחת כמה וכמה שלא מובן מדוע צריך לאיים על חייהם שאם לא יסכימו לקבל את התורה שם תהא קבורתם,
על שאלה עצומה זאת עמדו גודלי המפרשים בכל הדורות ובניהם רבינו חיים בן עטר בספרו ה"אור החיים" הקדוש זיע"א, וזה תוכן דבריו הקדושים:
כידוע לעם ישראל ישנם שני סוגים של תורות, תורה אחד היא התורה שבכתב שהיא נמסרה מהקב"ה לעם ישראל, ונכתבה ונשמרה על ידי משה רבנו ע"ה, ותורה זאת מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ללמוד באיזה זמן שירצה,
ברם תורה זאת אינה מפורטת כל צורכה וחסרה המון פרטים, ולכן האדם אשר ירצה לקיים את דברי התורה רק מהתורה שבכתב לא יוכל לעשות זאת לבד, לדוגמא התורה ציוותה להניח תפילין, אך לא פירטה כיצד התפילין צריכות להעשות, ועוד בתורה כתוב לשמור שבת, אך לא מפורט מה הם המלאכות האסורות בשבת, וכן לאורך כל התורה כולה יש אין ספור דוגמאות…
ועל כן הקב"ה ברחמיו הרבים נתן לנו תורה נוספת, והיא התורה שבעל פה אשר בה הכל מפורט באופן ברור דבר דבור על אופניו,
ותורה זאת הקב"ה מסר לחכמים שבכל דור ודור, ונתן להם את הכוח והיכולת לשנות ולהחליט בכל זמן וזמן את החוקים והמשפטים בהתאם לשינויים שבדורות לטוב ולמוטב,
ודבר זה רמוז בפסוק "אם שמוע תשמעו בקלי" (יט' ה') שמוע – זה תורה שבכתב שעליה אמר ה' יתברך לשון הוה, ותשמעו- זה התורה שבעל פה שהיא עתידה להאמר על ידי החכמים שבכל הדורות,
וציוה הקב"ה את עם ישראל במעמד הר סיני שיקבלו על עצמם שבכל דור ודור השומע ציווי מפי החכם יקיים אותו כשומע מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
והנה לנגד דורם של מקבלי התורה עמדו שתי קבלות שהם צריכים לקבל על עצמם, הקבלה האחת היא קבלת התורה שבכתב שהיא התורה שנמסרה למשה רבנו ע"ה,
ובנוסף לכך גם היו צריכים להסכים ולקבל על עצמם את התורה שבעל פה, ובכך לקבל על עצמם ועל זרעם לנצח לשמוע לקול החכמים ולעשות ככל אשר יורו להם לעשות,
ברם דור המדבר אשר היו חכמים ונבונים סירבו בכל תוקף לקבל על עצמם לשמוע לקול החכמים, שהרי קבלה זאת מפחידה ביותר שמניין להם לדעת מה יעלה על דעת החכמים במהלך הזמן…
ולדרך זאת מפרש רבנו האור החיים הקדוש את מה שאמרו ישראל בדרך כזאת, כשאמרו "נעשה" – התכוונו לקבל על עצמם את התורה שבכתב שנמסרה מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו שעליו בוודאי סמכו ולכן היו מוכנים לקבל על עצמם אפילו מבלי לשמוע מה כתוב בתורה.
ובמה שאמרו "נשמע" – כוונתם הייתה שהם מוכנים לשמוע מה החכמים מצווים לעשות, אך פה שינו מהלשון של "נעשה" ואמרו "נשמע" מכיוון שקיבלו על עצמם שבכל זמן מחדש שהחכמים יצוו איזה ציווי ישקלו את הדבר על פי דעתם ויחליטו מה הם מוכנים לעשות ומה אינם מוכנים לעשות,
ומשראה הקב"ה שעם ישראל מוכנים לקבל רק את התורה שבכתב מבלי לקבל על עצמם גם את הציווי של החכמים, מיד כפה עליהם את הר כגיגית, והכריח אותם לקבל גם את התורה שבעל פה דהיינו את הציווי של החכמים…
ובכך מסר הקב"ה מסר נוקב לכל הדורות כולם והוא: שמי שאינו מוכן לקבל על עצמו לעשות כמו שמצווים החכמים בכל אשר הם יאמרו "שם תהא קבורתכם".