פרשת "בשלח"
בפרשתנו אנו קוראים על יציאת בני ישראל מארץ מצרים, לאחר מכת הבכורות, שפרעה שיחרר את עם ישראל כפי שנאמר בפרק יב' פסוקים לא'-לג' "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' , כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם, גַּם אֹתִי. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים" לאחר שבני ישראל לא חוזרים כעבור שלושה ימים שקבעו לילך ולשוב, אלא עם ישראל ממשיכים ללכת ואין בכוונתם לחזור למצרים, באים השליחים ששלח פרעה עמהם, ואומרים זאת לפרעה כפי שנאמר בפרשתנו "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם" (יד', ה'). אז פרעה מחליט לרדוף אחרי בני ישראל ולהחזירם למצרים והנה הוא משיג אותם חונים על הים.
הקב"ה עושה נס קריעת ים סוף, עם ישראל עוברים ביבשה בתוך הים, ואילו המיצריים טובעים בים. בעקבות כך עם ישראל אומרים שירה הנקראת "שירת הים".
ידוע הדבר ומפורסם העניין שרבותינו קבעו לומר את שירת הים בכל יום בתפילת שחרית, וכאן המקום לשאול מדוע חז"ל ראו צורך לומר את שירת הים בכל יום ויום?? מה חשיבות השירה, שבעקבות זאת היא נאמרת בכל יום?? נכון הוא שנס קריעת ים סוף היה חשוב וגדול, אבל עם ישראל ראו במצרים עוד הרבה ניסים גדולים ועצומים, אם כך מה חשיבות השירה ומה למדים אנו מכך, שנקבעה לאומרה בכל יום בתפילת הבוקר??
כדי להבין זאת על חשיבות נס קריעת ים סוף ואמירת השירה, עלינו להבין תחילה את המציאות שהיו בה עם ישראל בעומדם על הים.
אומרת הפרשה "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל ה' " (יד', ט'-י').
עם ישראל היו נתונים במצב קשה ביותר ומסוכן ביותר, הים היה לפניהם ופרעה וכל חילו נמצאים מאחריהם, כך שאין להם להיכן לברוח ואין להם מה לעשות, ובהחלו התחושה היתה של פחד ואימה, כפי שאומר הפסוק "וַיִּירְאוּ מְאֹד".
בתלמוד הירושלמי מסכת תענית פרק ב' הלכה ה' נאמר "תניא ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים: אחת אומרת נפול לים, אחת אומרת נחזור למצרים, אחת אומרת נעשה עמהם מלחמה ואחת אומרת נצווח כנגדן".
לאור המצב הנתון שבו הם היו נמצאים, כל אחד ניסה להפעיל את ההיגיון מה הכי טוב והכי כדאי לעשות במצב הקשה הזה, וזה שאומרת הברייתא שעם ישראל נחלקו לארבע קבוצות, וכל קבוצה אמרה רעיון אחר, וכל אחת חשבה שזה הטוב ביותר והנכון ביותר לעשות במצב הזה. אבל דבר אחד ברור לחלוטין שלא היה אפילו אדם אחד שחשב על הרעיון שהים יהפוך ליבשה. הים יקרע לשניים וכך יוכלו לעבור בתוכו, מכיוון שזה דבר לא אפשרי במציאות ולא ניתן לעשייה בדרך הטבע. כל האפשרויות ההגיוניות ניתנו והם הבינו שאין עוד אפשרויות אחרות.
הנה פתאום מתחולל לו דבר שהם הבינו שאין הוא יכול להתבצע בטבע, הים נחצה לשניים והם יכולים לעבור בתוך הים ביבשה. כל אחד מעם ישראל הבין וחש באופן האישי ביותר שנעשה כאן יס על ידי הקב"ה, והתחושה היתה לכל אחד ואחד כביכול שהנס נעשה לו אישית, מכיוון שכל אחד היה נתון בסכנה קשה והנה הקב"ה מציל אותו בעשיית נס קריעת ים סוף. לכן דבר זה ונס זה נתן בהם את האמונה בהקב"ה באופן המוחלט ביותר. וכתוצאה מכך אמרו שירה והגיעו להשגה הנעלה ביותר "וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ" (יד', לא').
זאת בניגוד לניסים האחרים שה' עשה במצרים כגון עשרת המכות וכו', עם ישראל הבינו שמדובר שם בניסים אבל לא היתה להם התחושה האישית וההרגשה האישית שנעשה לכל אחד ואחד נס אישי. בפרט שהם לא עמדו בסיטואציה הנצרכת לנס, אלא המצריים נפגעו מהמכה ועם ישראל לא נפגעו ממנה, שונה הוא הדבר בנס קריעת ים סוף כפי שהסברנו לעי"ל. על כן מובן מדוע דוקא כאן בקריעת ים סוף הגיעו לכלל אמונה מוחלטת בהקב"ה "וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ", ולא הגיעו לכלל אותה אמונה במצרים למרות הניסים והמופתים שהיו להם במצרים.
לאור דברינו אלו נוכל עתה להבין נפלא מדוע ראו חז"ל לפתוח את תפילת השחר בכל יום ויום באמירת "שירת הים", מכיוון "ששירת הים" מלמדת אותנו יסוד חשוב ביותר באמונה בהקב"ה, כמו שעם ישראל על הים לא העלו בדעתם את האופציה של קריעת ים סוף ובכל זאת הקב"ה עשה להם נס זה, וכל אחד ואחד הרגיש את ההשגחה הפרטית האישית של הקב"ה בעולם.
באמירת "השירה" אנו מזכירים את הנעשה על ים סוף, וזה בא לחזק כל אחד ואחד מאיתנו במציאות הקב"ה בעולם, ועל השגחתו הפרטית והאישית לכל אחד ואחד, ולהתחזק בזה להגיע להלכה למעשה שגם אנו נגיע לאותה אמונה שהגיעו אליה עם ישראל בעומדם על ים סוף ונאמין "בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ". חיזוק לדברינו אלו מוצאים בדברי הראשונים הקדושים, כגון בדברי הרמב"ן, שאין הקב"ה עושה ניסים כאלה בכל דור ודור ולא לכל אחד ואחד, אבל עשה נס זה לאבותינו על ים סוף במטרה "למען תספר באוזני בנך ובן בנך וכו' ", ועל ידי העברת הדברים מדור לדור, כל אחד ואחד יתחזק באמונה בהקב"ה, עד שנגיע לאמונה המוחלטת "בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ".
יש לציין נקודה חשובה מאוד, אומנם בדברי חז"ל בתלמוד הירושלמי, הקב"ה נתן תשובה ומענה לכל אחת ואחת מן הכיתוב, אבל בכל זאת נעשה להם הנס שאף לא אחד חשב שיקרה, והוא קריעת ים סוף, שבו עם ישראל עברו ביבשה בתוך הים והמצרים סוס ורוכבו רמה בים, וכך הם דברי רבותינו בתלמוד הירושלמי תענית פרק ב' הלכה ה' "תניא ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאמרה נפול לים אמר להם משה "התייצבו וראו את ישועת ה' ", זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם", זו שאמרה נעשה עמהם מלחמה, אמר להם "ה' ילחם לכם", וזו שאמרה נצווח כנגדן, אמר להם "ואתם תחרישון".
בברכת שבת שלום ומבורך.